צילום: Shutterstock לינץ'. לכל הפחות. מוות בתלייה. עריפת ראש בנוסח דאעש או צפייה מחזורית בתשדירי תעמולת הבחירות לכנסת. אלה גזרי הדין המתבקשים לכופר בעיקר, בוגד במורשת אבותיו, חקלאי מתחזה ויוצא בשאלה: "למה, למה לעזאזל ומי קבע שקיבוצניקים, בהווה ולשעבר, מוכרחים לאהוב עגבניות?!"

עוד דעות וטורים של קיבוצניקים:
החמסין בקיבוץ היה הסימן הראשון לשינוי
פיתויים של קיבוצניקים
כל הסיפורים גם בסלולרי: הורידו את האפליקציה של mynet

דיני נחרץ ככל הנראה עוד כשהייתי תינוק רך, עולל בן יומו. אימא שלי מספרת שנהגתי לירוק על הסינר שלי בהפגנתיות מעוררת אנטגוניזם, קבל עם ועדה, את רסק העגבניות שהוחדר בכפית לפי, ולעוות את פרצופי בגועל אותנטי לנוכח טעמו של העסיס האדום.

מאז ועד היום, לא השתנה המצב בהרבה. אומנם, אם תסתנן חתיכת עגבנייה בשלה וסוררת למנת הפלאפל שאזמין, אצליח במאמץ בלתי-מבוטל ללעוס ואף לבלוע אותה ולהתגבר על תחושת הקבס המיידית; כמו כן, אני בהחלט מסוגל למרוח רסק עגבניות ביד נדיבה על מלאווח תימני וליהנות מלעיסת התוצאה. קל וחומר לגבי קטשופ, שעליו אני יכול לומר בפה מלא שלעיתים הוא אפילו משפר את טעם הצ'יפס.

עם זאת, ולמרות כל האמור לעיל, עגבנייה אמיתית, אדומה, עסיסית, נטו, ללא תוספות - איני מסוגל לאכול, גם אם תייסרו את גבי בשוטים. לא יעזרו כל השכנועים, ההפצרות, הטחינה והתחינות, ניסיונות השוחד והאיומים. כן, אני יודע שזה בריא. אז מה? גם קינואה. ועם יד על הלב - כמה אנשים אתם מכירים שבאמת חושבים שזה טעים?!

רבים המאכלים ששנאתי כילד ולמדתי לאכול ולאהוב עם השנים: פלפל, כרוב, פטרוזיליה, ועוד. אם יציעו לי סושי או סביצ'ה - לא אסרב. החך שלי מתרגל טעמים חדשים. אני אפילו נהנה להזמין במסעדה מנה לא מוכרת שאיני מכיר את כל מרכיביה ולגלות מעדן גורמה חדש ומומלץ. ברם, על "חטא שנאת העגבנייה" לא הצלחתי להתגבר מעולם.



"אבל איך זה יכול להיות?!" מקשים עליי צדקנים שנתקלים לראשונה בפוביה המוצהרת והבלתי-מוכחשת שלי, "אתה קיבוצניק לשעבר, מה אתה שם בסלט שלך בארוחת הבוקר?" אז זהו, שאם כבר יוצא לי לאכול סלט בארוחת הבוקר בעולם המוזר נטול חדר האוכל שבו אני מעביר את ימיי, הוא לא יכלול עגבניות. ריד מיי ליפס: לא כל עוד אני חי.

כבוד לסימבול העגבנייה דווקא יש לי, ובשפע. הלובי הפרו-חקלאי של משפחת קורן הצעירה, הכולל כרגע אותי בלבד, יתמוך תמיד בצד החקלאי, גם אם מדובר במכירת היצף של עגבניות לשוק הסיטונאי. נכון שמחיר ק"ג עגבניות מעסיק אותי ביומיום קצת פחות ממחירו של ליטר בנזין 95 אוקטן, אבל זה מחיר שאני מוכן לשלם.

ובכלל, אני מתרגל תדיר את נאום ההגנה הקבוע שלי: מי אתם שתשפטו אותי? אני אזרח שומר חוק בדרך כלל, שירתי בצה"ל ואני אף משרת בגילי המתקדם כקצין במילואים בדרגת רב סרן, אני משלם מסים בזמן,
תורם מפעם לפעם לעמותות חברתיות ומקפיד היטב להפריד פסולת למחזור. בקיצור - אזרח למופת בכל קנה מידה. נכון, לא נבחרתי להדליק משואה בטקס יום העצמאות הקרוב, אבל אני עדיין מקווה שמדובר בסך הכל בטעות טכנית מצערת שלא תמנע ממני להופיע לצדה של לוסי אהריש הנפלאה.

זה הזמן לומר בקול רם וצלול: תפסיקו לעגוב עליי ולמכור לי שטויות במיץ עגבניות. המאמץ נדון מראש לכישלון חרוץ וחמוץ. במקרה שלי, שיטת השקשוקה לא תעבוד. הורה כרוב, והורה תרד, עגבנייה? עלי כידון. זה הזמן לערוך הצבעה רשמית ופומבית - איזה ירק יוכנס אחר כבוד לסלט האולטימטיבי שלי? מלפפונים - כן; פלפלים - כן; חסה - כן; בצל ירוק - כן; גזר - נמנע; עגבנייה - אולי בגלגול הבא.

לשלושת הטורים האחרונים של מעוז קורן:
הקיבוצניק רוצה לפשוט את תחפושת הבורגני
שוב הקיבוצניקים מותקפים בתעמולת בחירות?
הגעגועים למכונת הלחם בקיבוץ ולחלה מהגן