צילום: רועי עידן החמסין היה הסימן הראשון. אליו הצטרפו סימנים נוספים: הרקפות היפות שלי על שביל הכניסה לבית, אלה שהרימו את ראשן הוורוד והענוג בתחילת החורף, ועכשיו מראות סימני התעלפות מחום; הימים המתארכים; ומשהו באוויר, מין זמזום כזה, וריח כזה.

עוד טורים ודעות של קיבוצניקים:
פיתויים של קיבוצניקים
תושבי חבל אילות: לשר אריאל אין זמן בשבילנו
כל הסיפורים גם בסלולרי: הורידו את האפליקציה של mynet

וגם: במקום הגשם הדופק על הגג ומעיר אותנו מוקדם בבוקר, מעירים אותנו שוב ציוצי הציפורים שאם הייתי תופסת את הציפור ההיא, כן ההיא שחוזרת על אותה רפליקה שוב ושוב, כבר הייתי מראה לה מה זה ובעיקר אומרת לה: סתמי!

"אביב הגיע!" נכנסתי בצהלה למשתלה. "פסח בא", ענה לי משה בעל המשתלה, וידעתי שאם מישהו משלים לי את המשפט הכל-כך ישראלי הזה, הוא האדם הנכון לקנות ממנו שתילים חדשים למרפסת ולחצר שלי.

בקיץ שעבר נסענו לצפון איטליה, ושם בכל כפר, בכל בית, בכל מרפסת, צמחו פרחים צבעוניים, ומילאו את העין ואת הלב, וליד כל בית וכל חצר וכל מרפסת שלידם עברנו, אמרתי לבן זוגי - כאלה אני רוצה, ככה, בכדים כאלה, באדניות, שיפרחו בשלל צבעיהם.

לקרלה, בעלת הבית אצלה ישנו, ולבעלה, היה צריף קטן בחצר. תהיתי מי גר בו, ובוקר אחד הצצתי והבנתי שאף אחד לא גר בו, ושזה בעצם מחסן מסודר ומדוגם להפליא לכלי גינה, עציצים, מעדרים, ושלל דברים שבעלה השתקן והגבוה, שהיה לבוש בסרבל ג'ינס וחבוש בכובע קש כיאה לגנן, מוציא כל בוקר, מתכופף לצמחים ומטפל בהם.

מעל למרפסת שלנו היו אדניות הפרחים של קרלה, וכשהרמנו אליהם עיניים אפשר היה לראות מבעד לגווני הוורוד והירוק הבלתי אפשריים שלהם, את הפסגות המושלגות של הרי הדולומיטים. כשהשמש זרחה, השקתה קרלה במשפך צבעוני את הפרחים היפים שלה, וכשירד גשם, היא כיסתה אותם בגגון קטן, שלא יירטבו יותר מדי, המסכנים, ויצטננו חלילה.



אני רוצה אדני רכבת כמו שראיתי בכפר, נדנדתי לאיש שלי, תביא לי אדני רכבת?
באחד הימים, עצר ליד ביתנו בקיבוץ רכב שטח קטן ועצבני, והאיש שלי ובנו הורידו ממנו שני אדני רכבת ארוכים וישנים, ונשאו אותם אל חצר הבית. כשעמדתי מעליהם, יכולתי לדמיין שאולי עליהם עברו פעם, מזמן, גלגליה של רכבת העמק. אחר כך הבאנו גם אבנים וקיבלתי את אדני הרכבת שלי. ככה זה כשמישהו מבקש, ומישהו מקשיב, ואיש מביא לאישה שלו מתנה שיש לה ניחוח עץ ואדמה, וסימני גלגלים ומסעות.

כשאני מכניסה את אצבעותיי לאדמה, היא לחה. שבלולים קטנים חיים בה רחוקים מהעין. היא מתמסרת לכפות הידיים, ריחה עמוק ומגיע עד בטן האדמה ולתוכה. אני מכניסה את השתילים שהוצאתי מהכוסיות הקטנות, מתחחת,
עורמת אדמה מסביב, מהדקת ומשקה. צהוב ליד ורוד, אדום ליד לבן, סגול וכתום, ניצניות שכבר נשתלו וממשיכות לצמוח לגובה, גרניומים, ודלינה אחת צבועה בוורוד עז.

אחרי הצהריים, הלומת שנ"צ, אני יוצאת עם כוס קפה למרפסת, לראות אם הנצו כבר אלה ששתלתי רק לפני שעתיים. שקט בקיבוץ. אור אחר הצהריים המתארך מופז על הדשאים הגדולים, ועל הדשא, כמו בשיר ישראלי צובט לב, ילד וכלבו.

כשצינת הערב יורדת, ומשפחות עם עגלולים או קלנועיות עוברות על השביל בדרך לחדר האוכל, גם אנחנו נכנסים הביתה, ואתנו נכנס אותו ריח של אדמה ודשן, של מרפסת פורחת, של ירוק וסגול. הוא כאן, בריחו ופריחותיו, בזמזומים וציוצים, באור יום מתארך, ובלילות קרים פחות, הוא כאן ואולי יביא אתו, השבוע, את השינוי שכולנו מחכים לו - האביב.

לשלושת הטורים האחרונים של יעל כרמי:
הזורע: לילות שאין בשום מקום אחר
נשים משביחות את הפוליטיקה
מסע שמתחיל ונגמר בחדר האוכל