צילום: Shutterstock נתחיל בסיפור של אשת לוט. כידוע, היא ברחה עם בעלה ובנותיה מסדום, לאחר שמלאכים הזהירו אותם לא להביט לאחור. בכל זאת - "ותבט אשתו מאחריו ותהי לנציב מלח".

כל הסיפורים גם בסלולרי: הורידו את האפליקציה של mynet

רבים ניסו לפרש מה לכל הרוחות עבר לה בראש ברגע ההוא. פירוש אחד מסביר שהיא הביטה לאחור לבדוק מה קרה לבנותיה (ולפי מה שהן עוללו אחר-כך עם אביהן - הייתה לה סיבה טובה לחשוש). יש הסבורים שהיא פשוט פיגרה במנוסה והגופרית והמלח כיסוה, והסופר השוויצרי אריך פון דניקן אפילו טוען שהיא נפגעה מקרינה גרעינית. המשוררת הנפלאה ויסלה שימבורסקה ז"ל כתבה לכבודה שיר, שבין מילותיו: "הבטתי לאחור מחמת בדידות./ מבושה שאני נמלטת בגניבה./ מרצון לצעוק, לשוב./ - - הבטתי שלא מרצוני"...

"אורפיאוס בשאול" הוא אחד העצובים שבסיפורי המיתולוגיה היוונית. אורפיאוס קיבל לירה (מין נבל) מאפולו, וכה הפליא לנגן בה עד שנאמר שנגינתו הסיטה נהרות ממסלולם. אשתו אורידיקה הוכשה על ידי נחש ביום חתונתם ומתה. הוא ירד לשאול כדי לנסות להחזירה מעולם המתים של האל האדס. זה הרשה לזוג לטפס בחזרה לארץ, בתנאי שלא יביט אחורה. כשטיפס אורפיאוס והגיע לפתח, הוא הביט לאחור ואהובתו צנחה בחזרה לשאול. הסיפור היה בסיס לאופרות ולסרטים (בנעוריי ראיתי את "אורפאו נגרו" הברזילאי והייתי בדיכאון במשך שבוע), וגם לשיר של אהוד מנור ז"ל - "נגן נגן אורפיאוס, עד שיבכו כולם/ נגן נגן אורפיאוס, רפא את העולם".

זוכרים את דוד בלס, אליל הגזברים של שנות השמונים במאה הקודמת? ודאי, אבל לפני כן - מה הוא הפיתוי שאי-אפשר לעמוד בפניו? האם אלה סתם סיפורים, או שניתן ללמוד משהו מהם? הנה עוד שניים: חוה פותתה לאכול מפרי עץ הדעת (לא נאמר בתורה שזה תפוח. זו בכלל מסורת נוצרית) אף כי אדם וחוה הוזהרו: "ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו, כי ביום אכלך ממנו מות תמות". התוצאה: הם החלו להיות מודעים לעירומם, התביישו, ונענשו בגירוש מגן העדן לחיי כאב ועמל. לדעת הפסיכולוג אריך פרום, היה זה האקט הראשון של אי-ציות, של פעולה חופשית, המביאה מודעות עצמית וחופש, עם כל הקושי והכאב הכרוכים בזאת.

ואחרונה - פנדורה, שנוצרה על ידי זאוס, וקיבלה מתנות מכל האלים. מהאל הזוטר הרמס קיבלה כד, ונאמר לה לא לפתוח אותו בשום תנאי. היא לא עמדה בפיתוי כמובן, הסירה את המכסה ושחררה את כל צרות העולם (ארסמוס מרוטרדם, שתרגם מיוונית ללטינית, כתב תיבה במקום כד, וכך נולדה "תיבת פנדורה" הידועה לשמצה). אגב - בסיפור המקורי, בתחתית הכד היתה חבויה התקווה. לאחר שנוכחה בצרה שהביאה, טלטלה פנדורה שוב את הכד והתקווה נפלה ממנו ובאה לעולם. איזה מזל, זה בדיוק מה שנחוץ טרם בחירות.



ננסה לנסח כמה הסברים משותפים לכל הסיפורים הללו. האחד - זהו ניסיון להסביר לאחור קיומן של תופעות כמו גוש הסלע מעל ים המלח או מציאותו של הרוע בעולם. השני - יש בהם ניסיון חינוכי למוסר השכל: מי שלא יכול לשלוט בדחפיו, סופו שימיט צרה על עצמו ועל כולנו. השלישי - ניסיון להעצים ולהמחיש את כוחם של האלים ואת חובתנו לסור למצוותיהם. הרביעי - פשוט לספר סיפור מעניין, "לעבות" את ההיסטוריה במעשיות יפות.

אין איש שיוכל לומר שמעולם לא נקלע לפיתוי כזה - של "בשום פנים אל תעשה זאת, יקרו לך דברים נוראים" - או שאם נקלע לפיתוי, גם עמד בו תמיד. עקיפה בכביש לא-פנוי היא דוגמה לכך. גם טיול לוואדי לפני שיטפון. האם זה בבחינת "מים גנובים ימתקו"? יצר הסקרנות? גודלו של הפיתוי? יהיו אלה זלילת מתוקים, או קנייה לא-מתוכננת, או הפגנה מצ'ואיסטית כלשהי, זה לא ממש חשוב. "סכנה והנאה גדלות על אותו גבעול", אומר פתגם אנגלי.
גם ברמה הכלל-קיבוצית נפלו בזה קיבוצים, ופה מקומם הנכון של דוד בלס, "קופות ב'" למיניהן נגד מיסוי, או מסיבת שתייה בבריכה בלילה ללא מציל.

עדיין לא ראיתי קיבוץ שפתח תיבה, אכל פרי אסור או הביט אחורה רק מחמת הסקרנות. הסיבות שלנו הן גשמיות יותר, גחמניות פחות. קורה שאנו, כקהילה, בוחרים בחירות מוטעות והולכים לכיוונים חסרי מוצא, אבל זאת (אני רוצה להאמין לפחות) לאחר שיקול דעת כלשהו, לא גחמה. לאשת לוט, לפנדורה, לחווה אמנו או לאורפיאוס - לא היינו נותנים לנהל קיבוץ. לכל היותר ניתן להם להיות... למי יש רעיון?

לשלושת הטורים האחרונים של דני ברזילי:
על פי מה נקבעת ההתנהגות של הקיבוצניקים
תירוצים והסברים של קיבוצניקים
שקרים ידועים מראש, גם לקיבוצניקים