צילום: Shutterstock באחד הסיפורים הידועים ב"ילקוט הכזבים" (של חיים חפר ודן בן אמוץ) שטים החבר'ה מהפלמ"ח על סירה בכנרת, בלילה. שלושה מהם אומרים שוב ושוב לרביעי: "אם יש לך אופי, זרוק את הלוּקס (פנס הנפט) למים". הבחור משתכנע שעליו להפגין אופי, זורק את הלוּקס, וחבריו מגיבים: "אין לך אופי, כל אחד יכול להשפיע עליך".

כל הסיפורים גם בסלולרי: הורידו את האפליקציה החדשה של mynet

במערכון קלאסי של "הגשש החיוור" קוראים גברי בנאי ושייקה לוי לפולי (ישראל פוליאקוב), המתלבט כיצד להשלים עם אשתו, משהו כמו: "תראה אופי, בקש סליחה, תהיה גבר, תהיה סמרטוט". מחדשי הקיבוצים טוענים תמיד: "החברים היו בסדר, זו השיטה שהייתה דפוקה". בהרצאה ששמענו לאחרונה מיפתח אלוני, בן קיבוץ גבולות שעשה כמה דברים מעניינים בחייו, הוא סיפר על היותו "סיטואציוניסט" בנשמתו, וגם הסביר לקהל במה מדובר. ננסה לקשור את כל אלה למשהו שלם.

הסיטואציוניזם הוא גישה פילוסופית-פסיכולוגית של הסבר להתנהגויות האדם, הטוענת שהתנהגות הפרט נקבעת בעיקר בהתאם לסיטואציה - הזמן והמקום בו הוא נמצא - ולא בהתאם לאופיו או לחינוכו. אין לאדם התנהגות עקבית ואופיינית. מצבי החיים השונים הם המכתיבים לנו את פעולותינו ואת התנהגותנו. מסקנה: חבל להשקיע ביצירת איש המעלה, בעל הסגולות הטובות, אלא מוטב לשנות את הסיטואציות שאליהן הוא נקלע. ראו למשל את הטענה שחיילינו אינם אשמים בהתנהגות הבעייתית לעיתים בשטחים הכבושים, אלא הסיטואציה שאליה הכניסו אותם הפוליטיקאים - היא שאשמה.

מאמצע המאה העשרים התפתח הסיטואציוניזם בעקבות ניסויים בפסיכולוגיה חברתית, כגון זה הידוע של סטנלי מילגרם - בו צייתו סטודנטים ל"סמכות" במתן מכות חשמל, כמעט עד מוות, כהוכחה לטענה שכולנו היינו יכולים להתנהג כמו נאצים - או ניסוי הכלא של פיליפ זומברדו, שהכניס אנשים רגילים לסיטואציה של סוהרים וכלואים והם החלו להתנהג ככאלה. הספר המתאר בפירוט את הגישה הזו הוא Lack of Character מאת ג'ון דוריס.

הסיטואציוניזם עומד בניגוד לגישה המקובלת יותר - הבאה לביטוי באתיקה של אריסטו - שמדברת על "הסגולה הטובה" (Virtus או Arete) ומתמקדת באופי ובהתנהגות הנכונה לאדם וכיצד לרכשן. על פי אריסטו יירכש אופי כזה, למי שלא נולד עמו, על-ידי לימוד והקניה מודעת של הרגלים. מוקד הדיון אצלו, כמו גם אצל אפלטון, קאנט ואחרים, הוא בשאלה כיצד ראוי לאדם להתנהג.

בתחום תורת המוסר, מקביל הוויכוח שמתואר פה למחלוקת בין חסידי המוסר המוחלט, הציווי המוחלט - אצל קאנט למשל - לבין הרלטיביסטים, הטוענים שהמוסר הוא יחסי, שונה מחברה לחברה ומאדם לאדם. הסיטואציוניזם הוא גם גישה אינדיבידואליסטית, מפני שנקודת המוצא שלו, האובייקט שאותו מנתחים, הוא הפרט היחיד ודרך פעולתו בתוך סיטואציות משתנות. נוסיף עוד, שהיו לתיאוריה זו גם היבטים אמנותיים וחברתיים, במיוחד בתקופת מהפכת הסטודנטים בפריז של שנת 1968, והניסיון להתנתק מהמסורות המקובלות ומחברת הצריכה השלטת.

חסידי הגישה ספגו גם ביקורת, כמובן, שטענה נגדם כי הניסויים החברתיים שעליהם התבססה לא באמת משקפים מציאות (ניסוי החשמול של מילגרם לא באמת מדמה מציאות נאצית), וכי היא לא מסבירה מה גרם או אפשר את הסיטואציה במקום ובזמן שבהם קרתה. היא יכולה להוכיח לכל היותר שמעטים הם בעלי "הסגולה הטובה", אבל בכך אין רבותא.



נחזור למחדשי התנועה הקיבוצית, להם מתאים הסיטואציוניזם ככפפה ליד (ותהיה זו כפפת צמר, כפפה מעור של סאדו-מאזו או כפפת הניילון של המזריע). מרביתם גורסים, כאמור, שהשיטה הישנה היא האשמה, ולא החברים. המודל השיתופי מוציא את החשק וה"דרייב" להתאמץ כי אינו מתגמל מצטיינים וחרוצים, ומטפח פרזיטים.

הטענה היא שכמו חיילי צה"ל, הסיטואציה שבה מיקמה השיטה הישנה את חברי הקיבוץ, היא שגרמה להם להתנהג כך, ולכן פשטה לבסוף את הרגל (או את היד). אין דבר כזה "אופי קיבוצי", "עליונות מוסרית", או אוסף של בעלי סגולות טובות. המציאות, הסיטואציות, הן שהכתיבו.
קיבוצים שנשארו שיתופיים דווקא מחזקים את התיאוריה הזו לדידם: אין לחברים שם אופי נעלה יותר, או יותר כישורים. פשוט יש שם יותר כסף.

אז יפתח אלוני הוא סיטואציוניסט. הוא גם אדריכל, איש עסקים, מו"ל, משורר והרפתקן כרוני. הוא יכול להרשות לעצמו איזו תורת חיים שהוא רוצה. ואנחנו? החוכמה היא לנסות לעצב לעצמנו את הסיטואציות, להיות פעילים ולא סבילים. זה אכן קשה, בעיקר למי שאין לו אופי. כפי ששמעתי השבוע מאהרון ארז מהסוללים - יש שני סוגי גברים: התכליתי וה"תחליטי". הרוב הם מהסוג השני, ולכך גם "הגששים" יסכימו.

לשלושת הטורים האחרונים של דני ברזילי:
תירוצים והסברים של קיבוצניקים
שקרים ידועים מראש, גם לקיבוצניקים
לא דון קישוט: קניתי מניי