צילום: shutterstock אתם לא מכירים אותי כי אני לא "הומו מפורסם", כי אני לא חי את הסצנה ולא חי את חיי הלילה של הקהילה. אתם לא מכירים אותי, כי לא הייתי בתוכנית ריאליטי. אתם לא מכירים אותי כי אני לא מארגן ליין מסיבות. אתם לא מכירים אותי, כי מעולם לא ניסיתי ליצור פרובוקציות מהחיים האישיים שלי. אתם לא מכירים אותי כי בחרתי תמיד לשמור על פרופיל נמוך.

עוד על הקהילה הגאה בקיבוצים:
אמנות, חתונה ומשפחה גאה בקיבוץ
הומו מקיבוץ דתי: "הפסקתי מזמן לפחד מאלוהים"
כל הסיפורים גם בסלולרי: הורידו את האפליקציה החדשה של mynet

אני מורן ואני הומו. מעולם לא הצגתי את זה הפוך - אני הומו ואני מורן. תמיד היתה לי דעה מאוד נחרצת בכל הנוגע ל"דבר" הזה שנקרא הומו.

אני קיבוצניק במקור, בן זקונים להורים מדהימים: אבא שגדל וחונך במאה שערים במשפחה מסורתית, ואימא שגדלה וחונכה בפנימייה דתית בבני ברק. בגיל 16 הם נפגשו בקיבוץ וחזרו בשאלה.

אה כן, ואני הומו. בגיל 14 יצאתי מהארון. בשום מקום, באף מצב, בשום סביבה לא הפנו לי עורף על היותי הומו, עד היום (תודה לאל). כן, גם אני, כמעט כמו כל הומו, חוויתי את קריאות הבוז בבית הספר: "הומו", "קוקסינל", אוכל בתחת", וכל מה שיש לילדים "חכמים" להגיד בנושא. מעולם לא השתמשתי בזה כסיבה למתקפה או כסיבה להתחבא. אני לא בא בטענות לאלה שכן, אני מבין אותם. זה קשה, זה כואב ואפילו משפיל. צריך אופי חזק. אני לא חושב שאפשר להגיד שאני חזק, אבל בנושא הזה לא נשברתי.

התגייסתי לצה"ל אחרי הרבה לבטים בנושא, בעיקר כי פחדתי שזה יהיה המקום הראשון שבו אתקל בדחייה הזאת שכולם מדברים עליה - וכך באמת היה. ביום השני לטירונות שאל אותי אחד החיילים באוהל אם אני הומו. אחרי כמה שניות של תהייה מה לענות - אמרתי כן. התגובה שקיבלתי היתה צחוק מזלזל, והוא אמר לי: "תשמע אחי, קצת לא נוח לי שאתה ישן אתי באוהל".

בשנייה הראשונה רציתי שהאדמה תבלע אותי מהבושה. ישבו מולי עוד שבעה חיילים שציפו לתגובה. מה שיצא לי מהפה (בחוסר ביטחון מוחלט) היה: "זה בסדר, יש לך שישה שבועות של טירונות להעביר, אתה תשרוד את זה. ואל תחמיא לעצמך, לא אתה ולא אף אחד במקום הזה הוא הטעם שלי". משום מה הם ראו בזה תשובה מצוינת שאפילו גרמה לגיחוך (חיובי). אותו חייל השתתק. שישה שבועות לאחר מכן הסתיימה הטירונות, כשאני והוא החברים הכי טובים.

כשהגעתי לבסיס המיועד לי, נתקלתי במפקד מהעדה הדרוזית שלטענתו מעולם לא היה לו חייל הומו (13 שנה הוא מפקד בצה"ל). הוא לא ידע איך לדבר אתי, שלא לדבר על כך שבקושי היה מסוגל להסתכל עליי. כשסיימתי את השירות שלי הוא לא מצא מילים כדי לסכם את שירותי אתו. אני ובן הזוג שהיה לי בזמנו הוזמנו לארוחת ערב אצלו ואצל אשתו בכפר.



מה שאני בעצם מנסה להגיד פה הוא דבר כזה: לראות סרטון של "הבית היהודי" שדוחה את הנישואים החד-מיניים, לראות התבטאויות של שרים לגבי הקהילה, לגלות את סיכוייה המעטים של אופציה לפונדקאות בארץ לקהילה, לראות בטלוויזיה איך 14 תינוקות של הורים חד-מיניים תקועים בתאילנד כי לא מאשרים להם אזרחות ישראלית, ועוד אלף ואחד סיפורים - כן! זה כואב לי; כן, זה שורף גם לי; כן, מכעיס לדעת שגם ב-2015 עדיין אנשים מונעים מאתנו את זכויותינו הבסיסיות במדינה - להתחתן ולגדל משפחה. אבל מעולם לא הרגשתי שזאת הדרך. הפרובוקציות, הסרטונים, הכפייה - לא זו הדרך.

כשאני חושב על עצמי כבחור הומו מול בן אדם שעומד מולי שלא מקבל אותי - אני לא צועק עליו, לא כועס עליו, לא נלחם בו. אני לא כופה את עצמי עליו. אני לא נותן לו את הבמה שהוא מבקש ממני. אני מנסה להראות לו שאני לא הומו וקוראים לי מורן, אלא קוראים לי מורן ואני הומו.

אני לא עולה על משאית בחוטיני ורוד וצועק "שוויון זכויות" כי הוא לא מקשיב לי - זה בטוח. אני לא מעלה סרטון פרובוקטיבי לפייסבוק. אני לא כועס עליו שהוא לא מבין. איך הוא יבין, אם לא הסברנו.

אנחנו כהומואים יודעים מי אנחנו, יודעים מה מגיע לנו, יודעים מה אנחנו רוצים להשיג. והוא? זה המידע שיש לו עלינו: הומו בתוכנית ריאליטי מתחפש לאישה, הומו בתוכנית ריאליטי מדבר על סקס, הומו בתוכנית ריאליטי מדבר בלשון נקבה.
מצעד הגאווה - הומו בחוטיני, הומו מאופר, הומואים עושים, על משאית, דברים שבחדר המיטות שלי עוד לא עשיתי.

חשוב לי להגיד שאני לא מבקר, גם אם זה משתמע ככה. אני רק מנסה, לשם שינוי, להיות בצד של האחר. של האדם שלא מכיר אותנו, שלא מכיר את הקהילה. אדם שיושב בבית וכל הידע שיש לו על הקהילה הוא מה שאנחנו מעבירים בטלוויזיה. אין בכך שום דבר רע, כי זה מי שאנחנו - אבל לא רק!

אם אנחנו רוצים שישמעו אותנו, אנחנו צריכים לדבר בשפה שלהם. להראות להם שאנחנו לא רק עושים סקס ונשאים של איידס. להראות