צילום: Shutterstock נדלג הפעם בין פרויד לגורגיאס, בין וינה של המאה העשרים לאתונה של המאה החמישית לפני הספירה, ולא נחמיץ גם טביעה בשלולית המקומית.

כל הסיפורים גם בסלולרי: הורידו את האפליקציה החדשה של mynet

כאשר נכשל רקדן בביצועיו, תמיד יהיה מי שיציע לו לטעון שהבמה היתה עקומה. כשתלמיד נכשל במבחן, קיים סיכוי רב שיתלה את האשמה בשאלות שלא נוסחו בבהירות מספקת או לא עסקו בחומר שנלמד. כשאנו רוצים להחליף מישהו בתפקידו, נטען בשם עקרון הרוטציה והדם החדש. כשאיננו רוצים בזה, נשאל: "עד שהוא למד את התפקיד, כבר מחליפים?" כשהיתה נהוגה הלינה המשפחתית, היו הררי ספרות וטיעונים בעדה. כאשר ביטלנו אותה, פתאום נעלמו כל אלה ו"קדושת האימהוּת" הועלתה לדרגה עליונה.

מה בין שתי הדוגמאות הראשונות לשתיים האחרונות? בכולן נוצרו נימוקים שנועדו להסביר או לתרץ לעצמנו, לאחור, מעשה או מחדל שכבר נעשו. כולן הן סוגים של רציונליזציה, שהוסברו יפה על ידי פרויד, אלא שעל חלקן יש גם לגורגיאס מה ללמד אותנו.

פרויד וממשיכי דרכו לימדו אותנו על קיומם של מנגנוני הגנה נפשיים, שמוינו לראשוניים ("פרימיטיביים") ומשניים ("גבוהים"). הראשונים נועדו להגן על ה"אני" (האגו) ממציאות חיצונית מכבידה ומלחיצה; האחרונים נועדו להגן על ההפרדה בין "איד", "אגו" ו"סופר-אגו" בתוך נפשנו. מנגנוני הגנה ידועים, בהם משתמשים כולנו, הם: הדחקה, הכחשה, סובלימציה ואידיאליזציה (ומי שחש בורות לנוכח המונחים האלה - שידחיק אותה. גם אני עשיתי ככה. בעדיפות שנייה - לחפש ב"גוגל").

הרציונליזציה נכללת בין מנגנוני ההגנה הגבוהים. תפקידה - לפי פרויד ואחרים - להפחית חרדה באמצעות הנמקה שלאחר מעשה לפעולה או לאירוע שה"אני" אינו מוכן לקבלו. כך למשל טען השופט שנאשם בהכאת ילדו: "לא הכיתי, רק חינכתי אותו למשמעת".



לעיתים הרציונליזציה היא הסבר לתסכול או לכישלון על ידי טענות הגיוניות לכאורה, אבל המעוותות את המציאות והאמת, מפני שהאמת תפגע בתפישה העצמית, באגו שלנו. לכן יגיד הרקדן שהבמה עקומה, והתלמיד - שהמבחן לא הוגן. לכן גם יתרץ השועל שניסה להיכנס לכרם ונכשל, במשל הידוע של איזופוס, שהענבים היו בין כה וכה חמוצים, כך שלא הפסיד כלום. מנגנון ההגנה הקיצוני ביותר נמצא בדת: כשאדם קרוב אל המאמין מת בטרם עת, הוא יגיד לעצמו ולאחרים שאלוהים לוקח אליו את הטובים ביותר.

די לפסיכולוגיה. גורגיאס היה מחשובי הסופיסטים, אותם חכמים נודדים שלימדו את היוונים את חוכמת הרטוריקה. הוא היה חשוב עד כדי כך שאפלטון קרא על שמו לאחד מהדיאלוגים שלו, בשיחה מול סוקרטס. משרידי כתביו אנו יודעים שלדעתו ההכרה אינה מסוגלת לתפוש את המציאות הטהורה, אם בכלל קיימת מציאות כזו, ולכן גם השפה אינה יכולה לתאר את האמת.

מאחר שזה המצב, יש ערך מכריע לרטוריקה, אמנות ההנמקה והשכנוע, המציגה את האמת והמציאות "על פי הזמנה", כפי שהדובר חפץ להציגן. כך למשל "זיכה" גורגיאס, באחד מחיבוריו, את הלנה היפה מהאחריות לפרוץ מלחמת טרויה, עניין שהיה רב-חשיבות ליוונים רבים, בערך כמו פרשת "אלטלנה" שלנו.

כשאחד מחבריי הפסיק להשתמש בפינת הכושר אשר בחצר הקיבוץ ועבר לחדר הכושר במרכז המועצתי, הוא הביא שלל נימוקים: פוגשים חברים, יש פיקוח מקצועי, מיזוג אוויר וכו'. כאשר חזר, להפתעתי, לאחר חצי שנה,
לפינה המקומית - שוב היו לו נימוקים משכנעים: אוויר צח, נוף של דשא וציפורים במקום ערוץ האופנה במסך שמול העיניים (אלא אם זו תצוגת לנז'רי), אין צורך לחכות בתור, ועוד. זה היה סימן בדוק בשבילי לכך שהמניע האמיתי היה כנראה מחיר המנוי בחדר הכושר, שהרי כל הנימוקים האחרים הללו היו קיימים גם קודם.

חיפשתי תרגום של "רציונליזציה" לעברית. מצאתי שניים: הַתְרָצָה - חיפוש הסבר הגיוני להתנהגות הנובעת מדחפים, ושִׂכלוּן - הסבר המסתיר את הסיבות האמיתיות להתנהגות. הראשון מתאים יותר לפרויד, השני לגורגיאס. סיפור חדר הכושר הוא מהסוג השני, וכך גם הלינה המשותפת. תיאוריה נפוצה גורסת שהסיבה לגידול הילדים יחד בבית-ילדים, כולל לינה, היתה חוסר תנאים לגידול ילדים בכל משפחה בנפרד, כשאבותינו חיו באוהלים, בפחונים או בצריפים. רק בית ילדים מרכזי אפשר תנאים סבירים.

לפי תיאוריה זו, כל המבנה האידיאולוגי וספרות ההדרכה הנרחבת על החינוך המשותף, על טיפוח אדם חדש, הומו-קיבוצניקוס - לא היו אלא שִׂכלוּן, סוג של רציונליזציה. לא חקרתי מספיק כדי לומר אם התיאוריה הזאת נכונה, אבל גורגיאס היה נותן לאידיאולוגים הללו ציון מעולה. פרויד אולי היה מגמגם משהו על מנגנון הגנה.

לשלושת הטורים האחרונים של דני ברזילי:
שקרים ידועים מראש, גם לקיבוצניקים
לא דון קישוט: קניתי מנייה בבנק הקואופרטיבי
מלך העצים והקיבוצניקים