צילום: shutterstock "ותביא קצת לחם לארוחת ערב". כך היתה מבקשת ממני אימא כשהייתי ילד וגרתי עדיין בבית ההורים בקיבוץ. וכך הייתי עושה, בלי התלבטויות וספקות מיותרים. רוכב חיש מהר על האופניים לחדר האוכל, נכנס בצעד קל לחדר הלחם, מוציא כלאחר יד כיכר טרייה ומקרית מהארון, פורס במכונה הישנה והרועשת (מישהו יכול להסביר לי למה תמיד היה צריך להכניס למכונה שתי כיכרות כדי שהראשונה לא תיתקע בין הלהבים?), מכניס כמה פרוסות מהאמצע לשקית ניילון (הקצוות ימצאו מן הסתם את דרכם לחיות בפינת החי), ושב הביתה כשהמשימה הוכתרה בהצלחה. מעוז, ילד שלי מוצלח.

כל הסיפורים גם בסלולרי: הורידו את האפליקציה החדשה של mynet

החיים לא היו כל כך מורכבים אז. ההחלטות וההכרעות היו פשוטות לכל הדעות. חבל שהיום, כשהתבגרתי, הדברים שונים בתכלית. נהוג לומר שבאסקימוסית יש יותר ממאה מילים שמתארות שלג על צורותיו השונות. בשנים האחרונות נראה שבישראל, כשמתייחסים למילה "לחם", המצב אינו שונה בהרבה.

בקיבוץ היה פעם לחם מסוג אחד, מה שנקרא היום בחדשות "לחם אחיד". אבל כל מי שיסור היום לאחד המרכולים הקרובים לביתו, ואפילו לכולבו בקיבוץ, ייתקל בעשרות סוגים של לחם. "אם אין לחם תאכלו עוגות", אמרה מארי אנטואנט, אבל אם לא תחזיקו ברשותכם הוראות מיוחדות, ספציפיות, על סוג הלחם שנדרש בבית, גודלו, ושם החברה היצרנית - יש יותר מסיכוי סביר שתחזרו למשפחה אבלים וחפויי ראש, גם ללא עוגה וגם בידיים ריקות ומבוישות, או אף גרוע מזה - עם סוג הלחם הלא-נכון.

לעיתים אני מתבקש להביא לחם מלא (בניגוד ללחם ריק?!), לפעמים לחם קל (ראיתם פעם לחם כבד?!), יש גם לחם לבן (לעזאזל, שוב הגזענות מכלה כל חלקה טובה), לחם דגנים, לחם שיפון, לחם כפרי, לחם מחיטה נבוטה, לחם מחיטה טרום-נבוטה, לחם כוסמין, לחם קימל, והיד עוד נטויה. ועדיין לא דיברנו על הצורה והמעטפת. פעם היתה סתם כיכר. היום יש ג'בטה, באגט, פוקאצ'ה ועוד. ולחשוב שפעם פיתה בחדר האוכל נחשבה לאטרקציה.

לחמניות (קפואות) היינו זוכים לקבל רק כשיצאנו לטיולים. אף על פי שאין הנחתום מעיד על עיסתו, עד היום אני גאה שהצלחתי לעשות עסקאות חליפין מצוינות עם חברי לכיתה, בן אחד המושבים באזור, שנהג להביא לבית הספר לחמניות טריות מדי יום עד שאלה נמאסו עליו. בתמורה לחצי לחמנייה עם פסטרמה (עוד מאכל גורמה שזכיתי לראות בקיבוץ רק בחתונות ובחגים) שהייתי מקבל ממנו, הייתי מעביר לו סנדוויץ' עם "אגוזן", ממרח בוטנים ששנים כבר לא ראיתי, ואולי טוב שכך.



בימי שישי בקיבוץ חל זמן החלה. כשהבנים שלי התחילו להביא חלות מהגנים בעיר, שמחתי לראות שהמנהג הקיבוצי הישן רווח גם בעיר. משום מה, החלה הקטנה והריחנית שהם מביאים מהגן טעימה יותר מכל חלה מהודרת שאני רוכש ב-30 ש"ח במאפייה הקרובה לביתי.
אולי בזכות תערובת הדמעות, הנזלת והרוק, שהיא חלק בלתי-נפרד מהמתכון הסודי של הזאטוטים. אני זוכר שכשקלעתי חלה למדתי כיצד עושים צמות. החלות של היום כבר לא עשויות מצמות. למישהו יש רעיון מה זה אומר?

אני עצמי לא מוותר גם בעיר על קנייה של חלה משפחתית לשבת. גם כעת, כמו בקיבוץ, אני מקפיד לרכוש אותה שלמה, לא פרוסה - זאת, כמובן, כדי שיהיה תירוץ להשתמש במכונת הלחם שבסוּפר. זאת ההזדמנות לספר שבעיר כבר המציאו מזמן מתקן מיוחד שמסייע "להלביש" שקית ניילון על הכיכר לאחר הפריסה. אין צורך להרים את הכיכר בשתי ידיים ולנסות להלביש אותה על השקית בעזרת יד שלישית כלשהי. לא ייאמן עד להיכן הגיעו פלאי הטכנולוגיה.

וזה עוד לא הסוף: למכונה בעיר מכניסים כיכר אחת - וזו נפרסת עד תומה מבלי שיש צורך להכניס כיכר נוספת מאחוריה. כשראיתי במו עיניי שזה קורה, התחלתי להאמין בנסים. ואגב נסים, לגמרי שכחתי איזה לחם הייתי צריך להביא הביתה. יש סיכוי שכיכר לחם אחיד תספיק?

לשלושת הטורים האחרונים של מעוז קורן:
הסמל האולטימטיבי לילד מהקיבוץ לפאר ונהנתנות
אספלט בגשם, או: געגועים לחורף בקיבוץ
מסיבת סילבסטר? אין כמו בקיבוץ!