צילום: Shutterstock כאשר אנו רואים על שמשת הרכב הנוסע לפנינו: "למכירה, מודל 2009, במצב מצוין" - איש מאתנו לא באמת מאמין שהרכב במצב מצוין, ולא יעלה על דעתנו לקבל רק את עדותו של בעל הרכב, המשתוקק למכרו.

עוד על שקרים בקיבוצים:
סרט חדש חושף סוד קיבוצי: בגידה ושקרים
לשקר לצבא כדי לעשות שנת שירות
כל הסיפורים גם בסלולרי: הורידו את האפליקציה החדשה של mynet

כאשר שחקן כדורגל נופל ברחבה וזועק מכאבים מדומים בציפייה לשריקה ל"פנדל" מצד השופט - במקרים רבים הוא יקבל כרטיס צהוב על התחזות (אלא אם הוא ערן זהבי). גם כאשר הילד אינו מגיע לבית הספר והוריו שולחים מדי יום מייל המאשר שהוא חולה - במזכירות בית הספר כבר התרגלו לבדוק בכל זאת.

בכל המקרים הללו, וברבים אחרים, לא רק שהמודעה על השמשה, הנפילה ברחבה או המייל מההורים אינם האמת לאמיתה, אלא שאנו כבר כה מורגלים בכאלה, עד כי אנו אפילו מצפים שירמו/ ימרחו/ יסבנו אותנו. פיתחנו לנו אפילו שיטות חקירה והתגוננות שידעו מראש לטפל בכגון אלה.

עוד דוגמאות? המוסד לביטוח לאומי שולח נציגים הבודקים (לעיתים באורח משפיל) את מבקשי הקצבאות למיניהן, כי הוא מניח, על סמך מקרי עבר רבים, שבחלק מהפניות יש מרכיב של הונאה. כל חברת ביטוח מניחה מראש שבתביעת נזקים המוגשת לה על תאונה או על שריפה יש הגזמה רבה. כשאנו קונים מוצר כלשהו המיוצר במדינות ידועות, שלא אנקוב בשמן, גם אם יש עליו סמל ומותג ידוע - נצפה לשלם עבורו פחות, בהנחה שהוא מזויף או מועתק. גם במקרים הללו מובנית ההונאה בהרגלים שלנו, וכולם לוקחים אותה מראש בחשבון.

בקיבוץ גדלנו על "השומר הוא איש אמת ועומד על משמרה", וסיסמאות דומות היו בתנועות הנוער האחרות. אז כל אלה - מקומם לא יכירם בחצרנו? נו באמת. לקראת תוכנית ההשקעות השנתית מגיש כמעט כל ענף או מרכז שירות רשימת ביקושים שגם הוא, וגם מי שאמור לאשר אותה, יודעים שלא כולה חיונית, מין "שיטת מצליח" שכזו. מחירי המוצרים בכולבו כוללים גם פיצוי בגין אובדן וגניבות, שאנו יודעים שקרו ויקרו ואנו נאלצים במודע לשלם עבורן, כי כך מבטיח העסק את עצמו מראש (החלק הגרוע בזה הוא שגם נחישותו להילחם בתופעה יורדת).


היכן עוד אנו לוקחים בחשבון מראש שמרמים אותנו, או לפחות לא אומרים לנו את כל האמת? יש להבחין, כמובן, בין שקר מוסכם שאומר איש לחברו (כל המוכרות לכל הקונות: "הבגד הזה נראה עלייך מעולה"), לבין כאלה שהוא אומר או עושה מול המערכת, כגון: "לא קיבלתי פתק לתורנות", או: "השריטה על הרכב כבר הייתה כשקיבלתי אותו", וכמובן כאלה שהמערכת מעוללת או מספרת לחבריה: "הקבלן לא עמד בחוזה", וגם: "נערכה פגישה שבה הודינו למשה על שירותיו במשך השנים האחרונות", כשכולם מבינים את הקוד הסמוי.

"לשקר יש פרחים, אבל אין לו פרי", אומר פתגם אינדיאני, מה שמראה שהתופעות הללו משותפות לכל החברות ולכל התרבויות. נוכל להבין מכך שזהו כנראה חלק מהדנ"א האנושי (עד כמה מוסכמות חברתיות מובנות בכלל בדנ"א - זה נושא למאמר אחר). עם זאת, יש הבדלים בין חברות שונות: בתאילנד יראו לך את כיוון הנסיעה גם אם אין להם מושג היכן המקום שעליו שאלת, מפני שנחשב לא מנומס, או מבייש, לא לענות למי ששואל. התייר הנבון ייקח זאת בחשבון מראש.

בישראל, עם תרבות ה"דוגרי" שבה נולדנו, המצב היה הפוך: אמרנו את האמת גם כשעדיף היה לעגל ולשייף את פינותיה.
עם הגלובליזציה ותקשורת ההמונים למדו התאילנדים שמותר להגיד "אין לי מושג", והצברים - שה"דוגריות" חורגת מכללי הנימוס האירופיים.

נחזור לקיבוץ. אנו חיים בקהילה צפופה יחסית, בה רובם מכירים את רובם וצריכים להתחשב זה בזה יותר מאשר סתם שכנים באותו רחוב. מחד - זה מקשה על סיפור שקרים קטנים שכולם יודעים שהם כאלה, בדיוק מפני שכולם יודעים שהם כאלה. זה אמור גם להקשות על המערכת לתרץ תירוצים משופשפים ל"נתיניה". מאידך - אנו חשים חובה לפרגן, ולו כלפי חוץ, גם כאשר זו אינה בדיוק האמת הגמורה, כי נצטרך להמשיך לחיות יחד.

"אפילו על השמש יש כתמים", אומרים ההודים. אנחנו רחוקים מלהיות השמש, אבל האם אנו טובים מאחרים בנושא הזה? תשובתי: מה זה משנה בכלל? לא בכל נושא צריך למדוד האם אנחנו טובים או גרועים מהאחרים, במיוחד כשלא ברור כלל מי ה"אנחנו" הזה. כל תשובה אחרת תהיה בעצמה שקר ידוע מראש.

לשלושת הטורים האחרונים של דני ברזילי:
לא דון קישוט: קניתי מנייה בבנק הקואופרטיבי
מלך העצים והקיבוצניקים
מותר ואסור בכתיבה על קיבוץ וקיבוצים