צילום: לי אדרי זמן הפקאן: העץ האהוב עלי בקיבוצי, נגבה, הוא עץ פקאן עתיק יומין שנמצא מול מרפסת ביתנו בקיבוץ. זה לא העץ המרשים ביותר בסביבה, או היפה ביותר בשכונה, אבל זה העץ שיושב בפרצלציה שלנו. על כן זה העץ הכי-הכי שלנו.

עוד על עצים בקיבוצים:
סמר: משלוח עצים לחימום מהקיבוץ לעזה
רביבים: 20 אלף עצי זית ייעקרו ממטע הקיבוץ
כל הסיפורים גם בסלולרי: הורידו את האפליקציה החדשה של mynet

כחלק מעסקת שיוך דירות לחברים נעשה גם הליך חשוב ומשמעותי הרבה יותר - שיוך עצים. כל חבר קיבל, עם המגרש שלו, גם עץ חביב, או אפילו שניים. יש שקיבלו פיקוס; אחרים התברכו בעץ תות; חסרי המזל נתקעו לעולמים עם מכנף נאה. אני זכיתי בפקאן נגבאי לתפארת.

לפני שנים רבות החליטה מועצת חכמי הקיבוץ לנטוע עצי פקאן רבים ברחבי המשק. העץ הזה נמצא כמתאים ביותר לאופי הפולני של הקיבוץ: הוא נותן אגוזים בחינם, אפשר לאסוף אותם, להכין מהם מטעמים, לריב עם השכנים. בקיצור, עץ מושלם.

אז זהו, שהוא לא כזה מושלם, העץ שלי. אמנם הוא נותן אגוזים, אך מתברר כי הם ריקים! איך ייתכן הדבר?! האם ייתכן שהוא לא קיבל השנה מספיק מים, או שלא ניתנה לו תשומת הלב הדרושה? ואולי בכלל החליט להחיל על עצמו שנת שמיטה. אבל, בשורה התחתונה - האגוז ריק והקיבוץ שותק. הייתי כבר בשיחה במזכירות, כתבתי מכתבים לכל בעלי התפקידים במועצה, אבל לא מוכנים להחליף לי את העץ, או לחלופין למלא את האגוזים. מה כבר ביקשתי? בסך הכל השוואת תנאים על פי טבלת האיזון הפנימית.

אומרים שאלוהים נותן אגוזים למי שאין לו שיניים. לי דווקא יש שיניים, אבל אין אגוזים.



עץ המוצצים
את ט"ו בשבט של שנת 1982 אזכור לנצח. הייתי אז בן ארבע, רגע לפני מעבר מרגש לגן של "גדולים". בשיחה שהתקיימה במשפחתי הוחלט כי הגיע הזמן שכבר אגמל מהמוצץ. מכיוון שט"ו בשבט התקרב, עלה רעיון - שיחד עם העץ נשתול גם את מלאי המוצצים שלי, נכסה את הבור וניפרד מהם לשלום. מיותר לציין שלא הייתי נלהב במיוחד מהרעיון. בניסיון לשכנע אותי הציעה אימא שגם אבא יראה נכונות ויזרוק לבור את כל חפיסות הסיגריות שלו. כך ניגמל שנינו יחד - אני ממוצצים והוא מעישון. מיותר לציין שאבא לא היה נלהב במיוחד מהרעיון, אבל נאלץ לשתף פעולה.

כך יצא שבט"ו בשבט של שנת 1982 צעדו להם בשביל שני גברים אמיצים. ביד אחת טורייה, ביד שנייה שקית יקרת ערך,
מלאה דברים שקשה להיפרד מהם. הנטיעות נערכו בשדה סמוך למפעל. אני זוכר שהגיעו אנשים רבים מהקיבוץ, ואף על פי שהם לא אמרו כלום, ראו עליהם שהם מתרגשים בשבילי. בשבילנו.

קיבלנו עץ קטן, חפרנו בור קטן, הכנסנו את השתיל ואחריו את כל המוצצים שלי ואת חפיסות הסיגריות של אבי. לרגע קיוויתי שאימא תשכח את המוצץ שהיה אצלי בפה, אבל היא דווקא זכרה. גם הסיגריה שהיתה בפה של אבא נתפסה. את הכל זרקנו פנימה וכיסינו בהרבה-הרבה אדמה.

החלטנו לסמן את העץ בסרט צהוב, כדי שנבוא לבקר מדי פעם, כשנתגעגע. בערב, כשנרדמתי במיטה, חלמתי על העץ שלנו בעוד כמה שנים - גדול, ירוק וגבוה יותר מכל שאר העצים. היו לו פרחים מרהיבים בצורת סיגריות ומוצצים, והיינו באים לבקר אותו מדי שנה בחג.

למחרת, בשבת בבוקר, התעוררתי עם "קריז" חזק וגעגוע בלתי-נשלט למוצצים שלי. חמקתי בשקט מהבית והגעתי אל שדה הנטיעות. לא היה קשה לזהות את העץ שלנו, בזכות הסימון הצהוב. חשבתי שאם אני כבר כאן, אולי כדאי שאבדוק מה שלום המוצצים שלי. אולי גם הם מתגעגעים קצת אלי. חפרתי וחפרתי עד שלבסוף הגעתי אליהם, אבל... מוזר... איפה הסיגריות של אבא?... כנראה שרק אבא והעץ יודעים...

הרבה זמן עבר מאז. העץ גדל הרבה מעל האדמה. אבא שלי כבר הרבה שנים מתחת לאדמה. ורק אני עוד לפעמים מתגעגע קצת בלילה למוצצים שלי. וגם לאבא.



הפיקוס הגדול
אחד המקומות היפים בנגבה הוא שדרת הפיקוסים המפורסמת שנמצאת במרכז הקיבוץ. אלה עצים עצומים בגודלם, בני למעלה משבעים שנה, שנשתלו בסביבות שנת 1941. חלקם נפגעו ונפלו בהפגזה המצרית במלחמת השחרור, כל השאר שרדו, אך על כמה מהם ניתן לראות עד היום את צלקות המלחמה ההיא.

לפחות פעמיים ביום אני נוסע על אופניי דרך שדרת הפיקוסים. בכל פעם כזו עולות בי מחשבות מספר:
1. של מי היה הרעיון לשתול דווקא עץ פיקוס? הרי זה העץ המלכלך ביותר בעולם.
2. איך לעזאזל העבירו את העצים הענקיים האלה לקיבוץ? אין בעולם משאית כל כך גדולה.
3. הלוואי שלא יתנגש בי עטלף.

אחרי שהשתחררתי מהצבא עברתי להתגורר ב"שכונת עשרת הבתים", הנקראת כך על שם עשרת הבתים הראשונים של הקיבוץ. שכונה זו צמודה לשדרת הפיקוסים. אחד המאפיינים הידועים ביותר של עץ הפיקוס הוא שורשיו הארוכים המתפרסים להם לכל עבר, מעל ומתחת לאדמה.

היינו יכולים לחיות בשכנות טובה למדי, אני