צילום: דנה קופל "בדרך חזרה מתאילנד", מספר הלקוח שנכנס למשרד בו אני עובדת, "הרגשתי רע מאוד. במטוס התחלתי להזיע ולרעוד, עד שהביאו לי שמיכה מהמחלקה הראשונה!!! ובגלל שלא הסכמתי לשלם על מושב פרימיום, הזיזו אותי אחורה!! חולה!! עם השמיכה מהמחלקה הראשונה!!"

עוד על קיבוצים וחו"ל:
למה הקיבוצניקים טסים לחו"ל
מה הבאת לי מאמריקה
כל הסיפורים גם בסלולרי: הורידו את האפליקציה החדשה של mynet

אני מספרת בבית על הלקוח שנאחז בכל כוחו בשמיכה שקיבל מהמחלקה הראשונה, אנחנו מתגלגלים מצחוק, ואני מורידה מהמדף את ספר "קיבוץ הזורע 1936-1996 מעגלי יחיד ויחד". ושם, בספר הזה - שעבורי, העירונית שבאה לקיבוץ, וקראה את כל הספרים, וראתה את כל הסדרות על הקיבוץ, ורק בטעות נולדה בעיר הוא תנ"ך חילוני למה היה כאן פעם - מוקדשים שני עמודים וכללים והוראות ואיסורים וחרמות על אלה שבסך הכל רצו לקחת קצת חופש מארץ ישרואל, ולנסוע, שומו שמים, לחו"ל.

אני סוכנת נסיעות. את הבוקר אני מתחילה בברלין, קפה מהיר, רשת גימ"ל, ומשם לניו יורק. בדרך, אני עוצרת במומביי. את הכריך של עשר, אני אוכלת בווינה. הכל מהיר מאוד. כל העולם מתחת לאצבעותיי.

כבר עשרים שנה שאני מטיסה אנשים למקומות בהם הייתי וכאלה שאליהם, כנראה, לא אגיע לעולם. על השולחן שלי, מצד ימין, הר ניירות, ומשמאל - לוח שעם עם תמונות אהוביי, ובאמצע - אלוהים: המחשב. זה שעל הצג שלו פתוח כל הגלובוס. כל המידע. כל העולם.

כמה קל לנסוע היום לחו"ל. מחליטים, מתווכחים, כשהוא רוצה לנסוע לראות כדורגל והיא רוצה לשופינג עם אחותה, קצת אינטרנט, סוכנת נסיעות טובה, וקדימה, נשאר רק לארוז.



ב-1947 הובאו למזכירות הקיבוץ, כך כתוב בספר, 11 פניות לנסיעה לחו"ל - שלוש חברות ושמונה חברים, והקיבוץ קבע כללים ברורים של מכסה שנתית לנסיעות לחו"ל לשלושה חברים: הנסיעה תאושר ללא בני זוג; בשלב הנוכחי תאושרנה רק נסיעות להורים; זכות קדימה תינתן לפי בחינות של גיל גבוה ומצב בריאות של ההורים; תקופת החופשה עד חודשיים במקום ונוסף לכך הזמן הדרוש לנסיעה הלוך ושוב; לאור מצבו הכלכלי של הקיבוץ איננו רואים כל אפשרות שהקיבוץ יקציב איזה שהם סכומי כסף לנסיעות אלה, לא כעת ולא בעתידה הקרוב - הקיבוץ יקציב רק זמן עבודה.

אני חושבת על החברים האלה שהשאירו הורים שם בחו"ל ורוצים כעת לנסוע לבקרם. המלחמה ההיא רק תמה, אירופה סוגרת לאט את פצעיה המדממים. המדינה רק קמה, וכאן רוצים קיבוצניקים מתגעגעים לנסוע הביתה. כמה טבעי לנסוע לבקר את אימא ואבא. וכמה ועדות צריך היה לעבור, ולפרוט את הגעגוע והמרחקים לפרוטות, ולשעות עבודה...

ומה לוקח אתו קיבוצניק לאירופה במזוודה? אולי לימונים שגדלים בגינתו או תפוזונים סינים. אולי את מראה העמק וההר הירוק ואת קול זרימת הוואדי אחרי הגשמים.

אז מגישים בקשה, ומחכים לאישור. ובינתיים, אלה ששפר עליהם מזלם וקרובי משפחתם גרים בארץ,
יכולים לצאת לחופשה ולהתארח אצלם! ואפילו לקבל "פרודוקטים" מהמטבח ולהביא איתם. או לנסוע לנהריה, או לחופש בבית הבראה.

בכניסה לחדר האוכל, ועל לוח המודעות, תלויות הזמנות להרצאה על טיול אתגרי של שלושה שבועות למזרח הרחוק. הוא רחוק, המזרח ההוא, וגם הזמנים ההם רחוקים, וכמו שלא ניתן להעלות על הדעת איך אפשר היה לשלוח תינוקות ללינה משותפת, כך אי אפשר לחשוב על כך שמישהו צריך היה לאשר נסיעה לחו"ל.

מאז המרחקים הפכו קרובים. ההורים ההם כבר אינם, וגם החברים שנסעו לבקר אותם בגרו, וילדיהם וגם נכדיהם נוסעים אל מעבר לים בלי לבקש רשות או לתת דין וחשבון. וההורים הנפרדים בשדה התעופה, כמו דור או שניים לפניהם, רוצים בטובתם, וגם רוצים שיחזרו, שיצאו לטיול הגדול של אחרי הצבא, של אחרי האוניברסיטה, וימצאו את דרכם, מהמרחקים, בחזרה הביתה.

סעו, אני אומרת ללקוחותיי, קחו אתכם את הבית על הגב, או במזוודה, הדביקו תמונות של הילדים על המראה במלון, צאו לשווקים הצבעוניים, לרחובות הרחבים, לפארקים הירוקים, קנו לחם טוב במאפיה, שבו על ספסל באמצע השדרה, וכשתמרחו עליו חמאה צהובה שקניתם במשקל, עטופה בנייר פרגמנט, ותנגסו בו, תתגעגעו, כמו תמיד, לארוחת בוקר בחדר האוכל.

לשלושת הטורים האחרונים של יעל כרמי:
המכונית שלי קיבלה את דין התנועה
בקיבוץ לא לקחו בחשבון שיזדקנו בו
איך אוכלים במשפחה חדשה