צילום: שאול גולן יותר משלושים שנים עברו מאז הפעם האחרונה שביקרתי שם, אבל "מגדל שלום מאיר" המיתולוגי כנראה יישאר אצלי לנצח כסמל התל-אביבי האולטימטיבי לפאר, לנהנתנות, לחופש, כל אותם דברים שסנוורו את עיני הילד הקיבוצניק התמים מהעמק שהייתי אז והשאירו בי רושם בל-יימחה, אי אז בסוף שנות השבעים המאושרות של המאה הקודמת.

עוד על ילדות קיבוצית:
ספר חדש: ילדות מסעירה ומצמררת בשומר הצעיר
חלומות על אוברול פרטי של ילדה בקיבוץ
כל הסיפורים גם בסלולרי: הורידו את האפליקציה החדשה של mynet

ביום רביעי האחרון מלאו חמישים שנים לטקס חנוכת המגדל, גורד השחקים הראשון והמפורסם ביותר בארץ, שהיה בעת הקמתו המגדל הגבוה ביותר במזרח התיכון, באסיה, באפריקה ובאוקיאניה. בתואר הראשון, אגב, הוא המשיך להחזיק במשך 34 שנים, עד חנוכתו של "מגדל עזריאלי" העגול ב-1999. במקרה שלו, הגודל קבע ועוד איך.

הוא נבנה במשך שבע שנים על חורבות "גימנסיה הרצליה" ההיסטורית, מתנשא לגובה של 120 מטרים ויש בו 36 קומות, מה שמקנה לו, בעיניי לפחות, את הזכות להיות מוגדר כ"בעל שיעור קומה". כמי שהיה בטוח שהאסם ביזרעאל הוא המבנה הגבוה בעולם ואחריו בדירוג מגדל המים וחדר האוכל בן שלוש הקומות, חיבר אותי מגדל-שלום לקרקע המציאות והכניס בי ערכים חשובים לחיים, העונים לשם "פרופורציות".



קראו לו מגדל שלום מאיר על שם אביהם של האחים מוטק'ה, משה ובנימין מאיר שבנו אותו, אבל לטעמי הוא נקרא שלום בגלל חתימת הסכם השלום עם מצרים ב-1979. פעם בשנה בירכתי אותו בלבי לשלום כשהגעתי לביקור במסגרת "נופש על גלגלים" עם המשפחה. לאחר לילה לבן שבו התהפכתי על משכבי ולא הצלחתי להירדם מרוב ההתרגשות, נדחסתי ביחד עם אבא, אימא, אחי ושתי אחיותיי לתוך "סובארו סטיישן" חבוטה שהוזמנה מבעוד מועד מסידור הרכב.

כריכי החביתה שהכינה אימא בבוקר השביעו את רעבוננו בשעתיים הארוכות והמתישות שבילינו על הכביש בדרך ליום הכיף בתל אביב. אף על פי שלא היו אז בעיות חניה יוצאות דופן ובתל אביב היו יותר סוסים ממכוניות, ויתר אבא על הניסיון למצוא מקום פנוי ונכנס לחניון התת-קרקעי, שתמיד הזכיר לי את המערה החשמלית של חסמב"ה.

התוכנית ולוח הזמנים המסורתי לא השתנו אף פעם וכללו את פארק השעשועים "מאירלנד" שבתוך "כולבו שלום" (השם שבו התפרסם הבניין עקב החנות הגדולה שפעלה בו), סעודת שניצל וגולאש במסעדת "הרצליה" הסמוכה ברחוב הרצל, ואם נותר עוד זמן - ביקור אצל סבתא אדלה ברחוב הל"ה בגבעתיים.

אדלה, יש לציין, התפרסמה בזכות מופע חיקוי השפן שביצעה עבורנו תוך שימוש במטפחת האף שלה. אחותי טוענת כי המופע, שקצר מאתנו תשואות, הצליח בזכות דמיונה הרב של אדלה עצמה למושא החיקוי,
אבל על כך אספר אולי בהזדמנות אחרת, בטור שיתפרסם ככל הנראה בביטאון "תנו לחיות לחיות".

הריבים על מי ישב בבגאז' (הספסל האחורי היה צפוף מדי לארבעתנו וכללי הבטיחות "נשכחו" באופן חד-שנתי) לא העיבו על האושר והעושר שנגלו לעינינו בעיר הגדולה ובמתקני הפארק, הצנוע במונחים של היום, שכלל אטרקציות מרעישות כמו: הדפסת תמונתך (בשחור לבן) על חולצת טי-שרט, בריכת כדורים מפלסטיק, מיני-רכבת שמסלולה עבר במרפסת הענקית, ומשחקים אלקטרוניים ענקיים שלרכישת אסימון שנועד להפעילם נדרש אבא, לטענתו, להמציא ערבות מהבנק.

מאוחר יותר אף צפינו בדמותם של הרצל, דוד בן-גוריון, גולדה מאיר, חיים יבין וטרזן בגודל טבעי, במוזיאון השעווה הישראלי (שנסגר לפני עשרים שנה עקב בעיות כלכליות).

קצת יותר משלושים שנה עברו, אבל שום דבר אז לא היה מובן מאליו. העלייה במעלית שכמותה לא הכרתי נדמתה לטיסה בחללית, הכניסה למאירלנד במנהרת המראות שכאילו נלקחה מ"עליסה בארץ הפלאות", וכמובן העלייה בדרגנוע - הידוע בכינויו העממי "מדרגות נעות" - פלא שאמנם בניגוד לדעה הרווחת לא היה הראשון שהותקן בישראל (לידע כללי: הבכורה שייכת לבית הקרנות בחיפה, השנה: 1958), אך עבורי היווה אטרקציה וקפיצת מדרגה טכנולוגית.

היום כבר אין כולבו, עדיין אין שלום ואין שום מנהיג בעל שיעור קומה. על מגדל שלום משקיפים גורדי שחקים אחרים מלמעלה. את ה"נופש על הגלגלים" החליפה חופשת הסקי בצרפת, במקום סובארו-סטיישן חבוטה יש ג'יפ מנהלים מפנק, ותמונות "סלפי" כבר לא מדפיסים על טי-שירט. ואני? מנסה להיזכר, ללא הועיל, איך עושים חיקוי של שפן בעזרת מטפחת אף.

לשלושת הטורים האחרונים של מעוז קורן:
אספלט בגשם, או: געגועים לחורף בקיבוץ
מסיבת סילבסטר? אין כמו בקיבוץ!
חברים, איזה מין חברים אתם?