צילום: גיל יוחנן כמו טקס חוזר, מעלות הבחירות שאלות על "מקום הקיבוצים בהובלת המדינה" - ומיד יש המתחילים לבכות על עידנים שעברו, בהם היתה התנועה הקיבוצית ראש החץ של תנועת העבודה, כשזו היתה בשלטון והכנסת היתה מלאה קיבוצניקים, והיה נפלא.

עוד דעות של קיבוצניקים:
לא דון קישוט: קניתי מנייה בבנק הקואופרטיבי
המכונית שלי קיבלה את דין התנועה
כל הסיפורים גם בסלולרי: הורידו את האפליקציה החדשה של mynet

הגלישה לנוסטלגיה כמעט בלתי-נמנעת כשמדברים על דברים כאלה, משום שהמרחק מההווה כל כך גדול. המגזריות של התנועה הקיבוצית כל כך עמוקה ומושרשת, עד כי כמעט בלתי-אפשרי לזכור איך אמורה להיראות פוליטיקה קיבוצית לא-מגזרית.

אם פעם היו הקיבוצניקים מעורבים בשבתם בכנסת בכל תחומי החיים של המדינה - בחברה, בכלכלה, בביטחון - ברבות השנים הם הפכו לחבורה שעוסקת בעיקר בענייני חקלאות של המגזר ומדברת שלום, ולאחר מכן הידרדרו עוד ונעלמו מהכנסת לחלוטין. לבסוף נשארו פונקציונרים המחזרים על פתחיהם של פוליטיקאים ובפיהם השתדלויות שבמרכזן נדל"ן, אינטרסים של בנייה והרחבה, הפשרת קרקעות, "הגנה" על החינוך הקיבוצי ועוד.

אם כן, לאחר שהידרדרו הקיבוצים להיות מגזר ותו לא, הם עוד הוסיפו והפכו להיות מגזר פחות חשוב ממגזרים אחרים שכוחם עדיין במותניהם, כמו החרדים והמתנחלים. אבל אין להתגעגע לימיה האחרונים של המגזריות הקיבוצית בכנסת. כל נציג מגזרי, אפילו הוא המגזר "שלנו", הוא עוד לבנה בשיטה החולה של שיסוי מגזרים זה בזה בזמן שתשובה ואריסון לוקחים את השמנת. האמת צריכה להיאמר: לבד - כנראה נגזר על הקיבוצים לא רק להיות מגזר, אלא גם להיות מגזר שולי.

בתנועה הקיבוצית היום, ברמת חברי הקיבוצים, נושאים כמו שכר מינימום, פנסיה, אחריות המדינה על חינוך ובריאות, התרבות בפריפריה, איכות הסביבה ועוד - מטרידים רבים, פשוט כי הם רלוונטיים לחייהם. אלה נושאים שיכולים היו להיות בסיס לחיבור עם שאר החברה.

אך כשהנציגים שנותרו לקיבוצים בשולי הפוליטיקה טורחים לדון בנושאים האלה, הם עושים זאת בדרך כלל ללא חבירה לגופים ולארגונים אחרים, אלא מתוך ראיית הצרכים המצומצמת של "הקיבוצניקים הנדפקים מהתערבות מוסדות המדינה"... יש כאלה שאף עושים זאת מעמדה אליטיסטית של מי ש"פתרו" את הבעיות הללו בבית ובאו רק "להראות את האור" ו"להיות מופת" לחברה הכללית.



אך אלה לא יותר משאריות מהרטוריקה הישנה של הקיבוצים כ"אליטה משרתת", רטוריקה שאינה קשורה למציאות היום וספק אם גם בעבר היתה מועילה. כל דיבור אליטיסטי כאילו הקיבוצים הם מופת חיצוני לחברה - אינם מתאימים,
רחוקים מלהיות מדויקים, ומסרסים את האפשרות לשיתוף פעולה.

אם ישכילו חברי הקיבוצים לקשור את הפוליטיקה שלהם בשאלות האוניברסליות של החברה הישראלית ולחבור במאבק הפוליטי, ואולי גם בייצוג הפוליטי שהם מבקשים, אל אנשים ותנועות מחוץ לקיבוצים - אולי אז יוכלו הקיבוצים להופיע שוב על הבמה הציבורית לא רק כעוד מגזר המתחרה על הפירורים, אלא כשותפים לעיצוב חברה צודקת בישראל.

הכותב הוא חבר מכון לוי אשכול