עטיפת הספר מימוש רעיון שאתה תומך בו - יש לו מחיר. זאת ידעתי תמיד באופן תיאורטי, אלא שבחודש האחרון הוברר לי גם כמה זה עולה בדיוק. התשובה היא 3,000 ש"ח, מחירה של מניית חברוּת בבנק הקואופרטיבי "אופק".

עוד על כלכלה קיבוצית:
מודל חדש בקיבוצים: אבחון כלכלי לנקלטים
כמה ולמי ישלם חבר הקיבוץ מסים?
כל הסיפורים גם בסלולרי: הורידו את האפליקציה החדשה של mynet

אין צורך להסביר לקוראים המשכילים מהו בנק ומהי קואופרציה, ועל הבנק ומטרותיו יכול כל אחד מכם "לעשות גוגל", אבל מאחר שהטור הזה אינו מדור פרסומי (גם לצעדים בעקבות המצוקה הכספית של העיתונות יש גבול) - אנסה לתרץ, לעצמי ולכם, למה זה קרה ומה עניין דון קישוט לכאן.

"אופק" הוא ניסיון שנעשה לאחרונה להקים בנק מסוג אחר, קואופרטיבי, שייאבק על מקומו ברשת הפיננסית העמוסה והסבוכה בישראל. הוא יהיה שייך לחבריו, כלומר: למי שקנה מניה במחיר שנקבתי, אבל זו מניה שאין ממנה דיבידנדים וגם אי-אפשר להורישה. אוכל רק לקבל בחזרה שני שלישים מההשקעה במקרה שהבנק לא יקום, או במקרה שאני לא אקום בוקר אחד.

מה יוצא לי מזה? סרוואנטס, מחבר הספר "דון קיחוטה" (הידוע יותר בעברית כ"דון קישוט"), אמר שלא המשא הורג את הבהמה, אלא משא כבד מדי. הוא לא התכוון לבנקים, אבל כולנו יודעים שלא ההזדקקות לבנקים הורגת אותנו אלא המשא הכבד מדי: העמלות הגבוהות, הריביות האפסיות והאפשרות להיכנס לאוברדראפט - שהיא הרסנית לבסוף.

"אופק" מבטיח, ונראה אם גם יקיים, עמלות נמוכות יותר וריביות גבוהות יותר, וזאת בזכות מנגנון חסכוני, שכר הגיוני למנהלים ורווחים שיושקעו בשיפור תנאי האשראי ולא ביאכטות לבעלים. הקושי העיקרי העומד בפניו הוא השגת ההון העצמי הנדרש לפי החוק והמאבק מול הלובי הבנקאי, מפני שכפי שאמר סרוואנטס עוד: "אלה המשחקים עם חתולים, חייבים להיות מצוידים בציפורניים".

ניסיתי לסכם לעצמי מדוע הצטרפתי, והנה מסקנותיי, בקיצור רב: א. כי להגשים אידיאולוגיה פירושו לא רק לדבר. ב. כי אולי תהיה לי בעתיד תועלת ממשית, אם כי איזו פעילות בנקאית ענפה יש כבר לחבר קיבוץ שיתופי (עם או בלי "עדיין")? ג. לא נעים. הם נדנדו לי שוב ושוב, והבחורה שדיברה אתי היתה ממש נחמדה. ד. הרצון להיות חלק ממשהו חדש, ממש כמו מי שהלך בזמנו להקים קיבוץ. ה. להרגיש קצת דון-קישוט פעם אחת לפחות.

ספרו המפורסם של מיגל דה סרוואנטס יצא לאור בספרד בשנת 1605 (והמשכו ב-1615) וזכה מיד להצלחה גדולה. לסרוואנטס עצמו סיפור חיים סוער, כולל איבוד יד ב"קרב לפנטו" מול הטורקים, עיטורי גבורה, שבי בידי שודדי ים, פדיון בסכום גדול והסתבכות כלכלית שהותירה אותו חסר כל. דון-קישוט שלו לא היה רודף צדק ולא אידיאליסט (לפחות לא במודע). כל שרצה היה להיות מוכר כאביר, לזכות בתהילה וגם בדולצינאה, מושא חלומותיו.

מלבד ספר הרפתקאות מקסים, זוהי בעיקר סאטירה על המנהגים והכללים האביריים האבסורדיים ועל ההצלחה שנחלו אגדות האבירים למיניהן בתקופת הרנסנס. במובן זה, יצא סרוואנטס עצמו קצת דון-קישוט (או קצת סאנצ'ו פנשה, אם תרצו), כי סיפורי אבירים המשיכו לנחול הצלחה ופופולריות גם הרבה אחריו.



המושג "דון קישוטיות", שצמח מהספר, מתאר בדרך כלל סוג של רומנטיקה נאיבית, של מלחמה חסרת סיכוי או מאבק למען רעיון ללא קשר לאפשרות הגשמתו. לקונוטציה שלו ישנם אלמנטים חיוביים ושליליים גם יחד. אנו מוכנים להעריך דון קישוטים, אבל בעירבון מוגבל, עם קורט סלחנות, וגם לא נתלהב להתחלף איתם.

עוד משפט באשר לסיבה הרביעית. הרצון להיות בעל "מניות בכורה", להימנות עם אלה העומדים ליד עריסת הרך הנולד ושותפים ביצירתו, הוא מניע העולה מכל שיחה עם מייסדי כל קיבוץ, ותיק כמו כינרת או צעיר כמו כרם-שלום (במהדורתו החדשה). גרעיני תנועה רבים, בתקופות שעוד הקימו קיבוצים, עמדו על זכותם להקים יישוב חדש ולא להצטרף לקיבוץ קיים, וקיבלו בזעם את החלטות התנועות כאשר לא אפשרו להם זאת.
לכולנו יש רצון להיות שותפים ליצירה חדשה ולעצב אותה בצלמנו ודמותנו. הצטרפות לבנק בהקמה אינה זהה בדיוק לכך, מפני שהכללים כבר קבועים, בבחינת Take it or Leave it - אבל ניחוח מזה נשאר בכל זאת.

אז האם אני חלוץ (עם רבים אחרים, כמובן) או נאיבי? מהמר או אידיאולוג? יחשוב איש כרצונו. האם הועלתי במאמר הזה לבנק הנולד? גם זה נתון לפרשנות, אבל אם יותר לי עוד ציטוט מסרוואנטס - טובה בושה על הפנים מאשר כתם בלב.

לשלושת הטורים האחרונים של דני ברזילי:
מלך העצים והקיבוצניקים
מותר ואסור בכתיבה על קיבוץ וקיבוצים
לתת לחברי הקיבוצים "דחיפה קטנה"