צילום:  shutterstock מהבוקר היא עומדת פה, אני רושפת וקוצפת לבן זוגי שמגיע הביתה. על השביל! מול הבית! מה, אין מגרשי חניה בקיבוץ שצריך היה להעמיד את המכונית הזו באמצע הקיבוץ?

עוד על רכבים וחניה בקיבוצים:
"אל תהפכו את הקיבוץ לעוד שכונה עירונית"
צפו: כך נגנבו ארבע מכוניות מקיבוץ בית אלפא
כל הסיפורים גם בסלולרי: הורידו את האפליקציה החדשה של mynet

אוהו, הוא אומר לי, את נגעת פה באחד הנושאים הבוערים של הקיבוץ שהגיע גם לשיחות קיבוץ: מצוקת החניה בצוק העיתים, או בפרוס ההפרטה או משהו כזה.

אנחנו משפחה של מכוניות. אבא שלי החליף מכונית כל שנה, והתייחס אליה כאילו היה בת משפחה. כיסה אותה בקיץ בכיסוי שנתפר במיוחד עבורה, השתמש במגב מיוחד להוריד ממנה טיפות גשם בחורף, וכשחזרנו בשבתות מהים, היה טקס קבוע: אבא שלף בקבוק מים מהבגז' ורק אחרי ששטף את רגלינו מהחול, וניקה אותן במברשת, הורשינו להיכנס לאוטו.

אח שלי יכול לפרק מכונית ולהרכיב אותה מחדש, ואותי כשגרתי בעיר, הכירו כל המוסכניקים באזור - חאלד, וקובי, ועמית - שהוא המוסכניק האחרון שאימצתי לעצמי, שבכל פעם שראה אותי מתקרבת עם המכונית הישנה שלי למוסך שלו, הסתכל עלינו ברחמים, על שתינו, עלי ועליה.

כמה שאני תיקנתי אותה, את המכונית שלי, תיקנתי וקיללתי, ואחר כך לחשתי לה: טובה, טובה, סעי יפה, אל תתקלקלי, בחייאת, אין לי כבר כסף לתקן אותך שוב. ואחרי שהלכה לעולם שכולו פח לאחר תאונה, אמרה לי חברה: רק בתאונה אפשר היה להפריד בינך ובין המכונית שלך.



אני אוהבת לנסוע בשניים. אני אוהבת את השיחה הזוגית, את הנחת היד על הירך, את הגשת התפוח המקולף, את רקימת החלומות המשותפים, את ה"ביחדנס" הזה כשמתרחש כשזוג אוהב הופך את חלל האוטו לבית קטן. אני אוהבת את הנוף המתחלף, את העצירה בדרך לקפה, ואת החזרה הביתה, אז אפשר לדעת שההגה בידיו המיומנות של הנהג שלצדי, להניח ראש על החלון ולהירדם.

יחד עם מכונת הכביסה, עם הארונות, עם כורסת הטלוויזיה ועם כמויות אין סופיות של בגדים, כוסות וסכו"ם, הבאתי אתי לקיבוץ גם מכונית. והיא, המכונית, צריכה חניה. בעיר, החניה היתה ממש מתחת לבניין. האוטו עמד בצל בקיץ ובצל בחורף, ואוי למי שהעז לעשות לי צל על החניה.

אולי אפשר לשים שלט קטן עם השם שלי, ממש כאן מול הבית, אני שואלת אותו, והוא לא יודע אם לצחוק או לבכות. נראה לך? את באת לכאן, אם אני לא טועה, להרבה זמן, ועם הצעות כאלה, את יודעת... כן, אני יודעת.
אני גם יודעת שכל שבילי הקיבוץ התמלאו במכוניות, ושמדברים על זה וכותבים על זה, ועם ההפרטה באו גם המכוניות ומי שמעמיס על רכבו משפחה וקניות מהסופר וגר במעלה הקיבוץ, קשה לצפות ממנו שישאיר את רכבו למטה, במגרשי החניה.

אז מחנים. תחת כל עץ רענן. צמוד לכל אבן מתגלגלת. והשבילים, שהיו צרים מלכתחילה, הפכו צרים עוד יותר, ונעשה מסוכן לשלוח את הילדים לבד לגן בבוקר. מזל שעוד רוכבים כאן על אופניים, ונוהגים בקלנועיות, כיאה לקיבוץ אמיתי.

מה אם יהיה לה קר? אני שואלת כשאנחנו מכוסים מתחת לפוך. למי? הוא שואל. למכונית שלי, שבשם התנועה הקיבוצית כולה, שוויון לחבר, ושמירה על שבילים ודשאים נקיים, החלטנו להעמיד אותה קצת רחוק מהבית. "לה יהיה קר? לה?", הוא צוחק עלי. "החימום שלך לא עובד, את נוסעת כל בוקר מכוסה בשמיכה ועם כפפות ולה יהיה קר?"

נעלבתי בשם המכונית שלי, שגם היא קיבלה עליה את דין התנועה ועומדת שם, הרחק בשביל, ועכשיו, אני מתחילה לעבוד על כלי הרכב הקיבוצי הבא שמתחשק לי - הקלנועית!

לשלושת הטורים האחרונים של יעל כרמי:
בקיבוץ לא לקחו בחשבון שיזדקנו בו
איך אוכלים במשפחה חדשה
גם אני שותפה להגנת הקיבוץ