צילום: shutterstock אם עוד פעם אחת אשמע ברדיו את Here Comes the Rain Again של "יוריתמיקס" - כנראה אתפוצץ. סליחה, אנני לנוקס. את יודעת שאני אוהב אותך, אבל יומיים וחצי של גשם בשנה וכולם כאן, בארץ הלבנטינית הזאת, נרגשים כאילו מדובר בהוריקן "קתרינה" שקפץ לבקר. עאלק סופה, מקסימום סופה לנדבר.

עוד על חורף קיבוצי:
לקראת הסערה: נערכים לטיפול בנזקי החקלאות
סופה עזה בבית אלפא: עצים נעקרו, רכב נמחץ
כל הסיפורים גם בסלולרי: הורידו את האפליקציה החדשה של mynet

יום שישי בלילה ואני בדרך חזרה מהקיבוץ. גשם בעתו, כמה עצב בא אתו. אני לא אהבל, הפעלתי וישרים. החריקות הקצובות שלהם על הזגוגית מאיימות להפנט אותי. ברדיו לקחו הפסקה מיוריתמיקס ועברו לגשם של מאיר בנאי "כי צריך לשטוף הכל". אני מנסה לשמור על קו ישר ולזהות את השלוליות והבורות מבעוד מועד. משום מה, אני אוהב את הנסיעות החורפיות האלה: הקור בחוץ מול החמימות שבפנים, הטיפות המכות בחלון, הרוח השורקת. הנסיעה השגרתית הביתה הופכת למסע מפרך מול איתני הטבע.

למרות הקלישאה על התכרבלות מול הטלוויזיה עם שמיכה מפנקת ושוקו חם - שאינה באה בחשבון לאחר שנולדו הילדים ("לשתות שוקו על הספה?! מי נתן לכם את הרעיון המטורף הזה?!"), זה כבר כמה שנים שהחורף והגשם הפכו אצלי מברכה לעוד תופעה עירונית מטרידה.

אני נזכר בציפייה המתוחה לתחזית בעמקי הצפון בערוץ הראשון והיחיד של פעם, לפני עידן דני רופ. כשהייתי ילד, גשם היה מבשר על שלוליות, שלוליות היו מבשרות על מגפיים, מגפיים היוו תירוץ לקפוץ בשלוליות. מעגל קסמים בלתי-נשכח. מאוחר יותר היה הגשם סימן ל"יום גדילה", יום שבו לא הולכים לעבוד (אלא אם כן חשקה נפשכם בבזבוז חצי יום עבודה על חילוץ הטרקטור משקיעה בבוץ), נשארים לישון, ובשינה - כידוע - עושה הורמון הגדילה את עיקר פעילותו.

כשהתבגרתי הוכנסתי אחר כבוד למערך העבודה במשק. לעבודה ביום גשם חורפי יש קצב אחר. אלמנט הלחץ נשאר ככל הנראה אף הוא בבית, עם התה והלימון והספרים הישנים, וכך נעשים כולם רגועים יותר. אפקט הטיפות הזולגות על גג מחסן הפח מעורר יצר חולמני משהו והנטייה הכללית בקרב צוות הענף היא של התכנסות, התכרבלות במעיל הטייסים הדהוי והרהורים קיומיים כבדי משקל כגון: יש מצב שנסיים היום לעבוד כבר בארוחת צהריים או שנמשוך איכשהו עד 14:00?

והריח, איך אפשר לשכוח אותו? ריח של אדמה רוויה, רעננה ושטופה. כמעט אפשר לשמוע את העצים גדלים. תענוג אמיתי של עובד אדמה. מי שחי על אספלט לא יבין זאת לעולם.



איפה כל זה היום? הגשם העירוני הוא סוג של עונש כאוטי, שאינו מבחין בין הולך רגל, רוכב קטנוע או סתם נהג שממהר לעבודתו, נכנס לשלולית ונתקע באמצע הצומת עם רכבו המושבת. כשמתחילות הטיפות ברור לך שהיום, כשתלך על המדרכה עם המטרייה המגוננת, שקוע בשרעפים, יתרומם לכיוונך לפתע גל עכור של מים מטונפים מאוטובוס מפויח שיחלוף על פניך ואתה תישאר רטוב, מלוכלך, מתוסכל, ללא יכולת לעשות דבר בנדון מלבד סינון כמה קללות עסיסיות כלפי הנהג האלמוני.

גשמי ברכה לחקלאים? נו, אז למה לעזאזל יורד הגשם גם בעיר? למי זה נחוץ? למה לא קם איזה ממציא גאון, שירכיב מערכת גשם שתפעל במקום ובזמן שיתאימו לנו? איך זה שאין שום סטארט-אפ שמתעסק בזה?
ולמה יש לי נזילות בדירה דווקא מעל שולחן המחשב?

ברדיו החלפון של הגשש, פתאום התחילו חדשות: "שלג צפוי לרדת בירושלים". ליד גן ילדים אני מזהה בחטף שלל מטריות צבעוניות, מגפיים בצורות של חיות ומעילים עבים שאותם הלבישו ההורים לגמדים הנרגשים מהמים, שיורדים בלי שום סיבה מהשמים. חורף, וגשם מטפטף על העורף. אבל בבת אחת אני שוכח את הכעס. בסדר, שירד. מי רוצה שאכין לו שוקו? כן, ברור שמותר לשתות על הספה.

לשלושת הטורים האחרונים של מעוז קורן:
מסיבת סילבסטר? אין כמו בקיבוץ!
חברים, איזה מין חברים אתם?
הי, בני משק - אנחנו רק עוד לבנה בחומה