יום הכיפורים תשע"ד, כבכל שנה, הוא יום של חשבון נפש לאומי וקיבוצי. מעבר להיותו יום של צום, חשבון נפש ותפילה לרבים, טבוע הוא בתודעת הציבור בישראלי כיום בו פרצה בהפתעה מלחמת יום כיפור, שהותירה אותנו פגועים וחבולים, ועל-אף שגבורת הלוחמים, שחירפו נפשם, הביאה לנו לבסוף את הניצחון - הרי בעודנו נדהמים וכואבים ומונים את הנופלים במערכה הקשה ההיא, מתוכם 470 רק מהקיבוצים, כבר עלתה במלוא חומרתה השאלה: איך ולמה קרה לנו כך.

עוד דעות של ועל קיבוץ וקיבוצניקים:
שנת השוויון הקיבוצי החדש
מסקנה כואבת מ"לקסיקון" הפנסיה הקיבוצית
עוד סיפורים קיבוציים בעמוד הפייסבוק של "ידיעות הקיבוץ"

עם כל ההבחנה הנדרשת וההבדל הברור לכל - היו משבר הקיבוצים, והסדר החובות שבא בעקבותיו באמצע שנות השמונים של המאה שעברה, בלי שהיינו מוכנים וערוכים לקראתו - עבור המערכות האזוריות, התנועתיות והקיבוצים על חבריהם ברחבי הארץ - "יום כיפור שלנו", הן בשל בואו עלינו בהפתעה גמורה והן בתוצאותיו החמורות, שאמנם לא היו כרוכות באבידות בנפש, אך הביאו עמן כאב גדול, אובדן אמונה בדרך ואמון במנהיגות, והקשה מכל - קיבוצים פגועים כלכלית ומוראלית, ובהם חברים רבים שלפתע חשו כי קיומם היומיומי, ובעיקר עתידם האישי, אינם בטוחים עוד כפי שהאמינו.

במלחמת יום כיפור השתתפתי כקצין צעיר ומ"פ בחטיבת גולני ונטלתי חלק בקרבות רמת הגולן, המובלעת הסורית, ובכיבוש החרמון. בעיצומו של משבר הקיבוצים נבחרתי לתפקיד גזבר הקיבוץ והמפעל בקיבוצי, גבת. עם כל ההבדל בין מלחמת יום כיפור ו"משבר הקיבוצים", ואסור לטשטש הבדל זה - מצאתי עצמי, כמו רבים אחרים, נאלץ ליטול חלק במערכה שלא היינו מוכנים לקראתה ונגררנו לתוכה. כשנסתיימה, מצאנו עצמנו בנקודה שגם אם הותירה אותנו חיים ופועלים, חידדה בנו שתי שאלות מרכזיות: איך זה קרה לנו, וגם - איך ממשיכים הלאה, ובה בעת מונעים מחדל כזה בעתיד.

במדינת ישראל הביאה מלחמת יום כיפור, אמנם כתוצאה לא מיידית, אך ודאית למדי - למהפך שלטוני שביטא רעידת אדמה קשה במובן הרחב של המילה. בתנועה הקיבוצית החל בעקבות המשבר והסדר הקיבוצים חשבון נפש קיבוצי-תנועתי, שהביא עמו שינוי באורחות חיי הקיבוץ ובהתנהלותו הכלכלית, ועמו גם השינוי המתחייב במערכת התנועתית - שינוי שנועד, כך קיוו מחולליו, להתמודד עם המציאות המשתנה ולחזק את תחושת הביטחון של אותם חברים, שגם בעקבות המשבר לא עזבו את קיבוציהם, אף כי רבים מהם מצאו עצמם בקשיים בלתי-צפויים.

בימים אלה אנו מציינים ארבעים שנים למלחמה. כשאנו נדרשים לחשבון נפש לאומי, עולה כמו מאליו הרצון ועמו הצורך לחשבון נפש קיבוצי, תוך התייחסות למשבר הקיבוץ כאל "יום כיפור שלנו", של חברים וקיבוצים, לא רק ב"שיטה" אלא גם במי שאמור היה להנהיגם, לראות את הנולד, להיערך לקראתו כפי שצריך - ולמנוע את ההפתעה, שהביאה עמה גם את שחיקת מעמדנו בחברה הישראלית כדרך חיים ייחודית, ראויה ואפשרית.

היום, כחצי יובל לאחר "הסדר החובות של הקיבוצים", ולעת השלמת המהלך, אנו עדים לתהליכים מעודדים של התחדשות וצמיחה בקיבוצים רבים. אחת התופעות המרנינות היא חזרתן של משפחות הבנים, אשר מימשו שיבה אל סביבה ערכית ייחודית, בה גדלו והתחנכו, עם יכולת מימוש עצמי והגשמת השאיפות. חזרתם היא גם בעלת ערך עבורם, אך בעיקר לקיבוציהם, עקב שובם "הביתה" לקיבוץ, כשותפים תורמים הנוטלים אחריות בקהילה הקיבוצית.

צמיחת המגזר הקיבוצי מחייבת היערכות נכונה של מנהיגות הקיבוץ, האזור והתנועה בכדי ללוות ולקדם את התהליך בכל קיבוץ ואזור בדרכים ובכלים שיבטיחו את ביטחונם של החברים בעתידם האישי ובעתיד ביתם הקיבוצי לאורך זמן.

בה בעת חשוב גם להתוות דרך לשיבתה של התנועה הקיבוצית אל עמדה של תרומה והשפעה, כראוי לתנועה שבכל שנות קיומה ופעילותה היתה הפתרון ולא הבעיה, כשהיא וחבריה התגייסו לכל שליחות לאומית: בהתיישבות -
על ידי הקמת מאות קיבוצים, שרובם בגליל ובנגב; בביטחון - על ידי התגייסות מוגברת של חבריה לכוחות הביטחון ונטילת אחריות פיקודית בכל הדרגים והתפקידים בסדיר, בקבע ובמילואים; השתלבות ראויה בשירות הציבורי; ומעורבות פעילה בחינוך הנוער באמצעות מערכות החינוך ותנועות הנוער, שעשרות אלפי צעירים נמנים עד היום עם חניכיהן ומדריכיהן. עלינו לחזור ולהיות מעצבי המדיניות ולא קורבנותיה.

ימי המלחמה הנוראה מלווים אותי מאז ועד היום בכל אשר אלך ואפנה. אני נושא עמי את המראות והחברים כמעין צוואה. אינני שוכח גם את השנים הקשות של משבר הקיבוץ. המשתמע מאלה הוא לא עוד מחדל אלא יציאה מהקיפאון, להוביל ולא להיגרר, לא להיות מופתע, ולצפות את פני העתיד - הן ברמת המדינה והן ברמת התנועה, האזור והקיבוץ היחיד.

עלינו לחזור להנהגת המדינה ולפיקוד הבכיר בצ