השנה חוגג קיבוץ גניגר תשעים להיווסדו, וזוהי הזדמנות להיזכר כי כאן הוקם מבנה חדר האוכל הראשון בתנועה הקיבוצית. לאחר שהקיבוץ הוכיח את עצמו כארגון יציב ורציני, הסכימה, בשנת 1927, ההנהלה הציונית להשקיע את סכום הכסף הנדרש להקמתו של המבנה, אותו תכננו שניים מחשובי האדריכלים באותן שנים בארץ ישראל: ריכרד קאופמן ולוטה כהן.

עוד על חדרי אוכל בקיבוצים:
נטשו את חדר האוכל לטובת בית זרזיר
מסיבת פרידה מחדר האוכל?
עוד סיפורים קיבוציים בעמוד הפייסבוק של "ידיעות הקיבוץ"

בתחילת שנות השמונים חקר עמנואל טל (שהיה חבר קיבוץ אורים ונשוי לבת גניגר) את עיצובם האדריכלי של חדרי האוכל הראשונים בתנועה הקיבוצית. במחקר, שבו חקר בין השאר את תולדות חדר האוכל בגניגר, טען טל כי ההבדל העיקרי בין חדר האוכל הקיבוצי לבין מוסדות אחרים מסוגו אינו בהיבט העיצוב אלא בתוכנו הייעודי. "השינויים באורחות חייה של החברה הקיבוצית", הוא אומר, "השתקפו לאורך כל דרכה בצורתו של חדר האוכל ובסדרים הנהוגים בו".

כיסאות במקום ספסלים
את ההחלטה על הקמת חדר האוכל בגניגר קיבלה ההנהלה הציונית שמימנה את הפרויקט, לאחר שחברי הקיבוץ העדיפו לוותר על הקמת מבני מגורים לחברים ולהפנות את התקציב להקמתו של מבנה חדר אוכל. בהנהלה הציונית התקשו להאמין שהמודל הקיבוצי יחזיק מעמד וחששו כי לבסוף יעמוד המבנה ללא שימוש. לכן העדיפו להשקיע את הכסף במבנים שידעו בוודאות כי ייעשה בהם שימוש. חברי הקבוצה, שהאמינו בדרכם, התעקשו - והמבנה הוקם.

תקציב ההקמה היה מצומצם וכלל אולם אכילה ומטבח בלבד. ב-1928 נחנך המבנה, שלבד מהעובדה שהיה לראשון חדרי האוכל הבנויים, היה הראשון שבו ישבו החברים על כיסאות עץ שהובאו במיוחד מווינה, במקום ספסלים כפי שהיה נהוג עד אז. בנוסף, את כלי האוכל מפח החליפו כלי פורצלן. אולם האכילה הותאם ל-72 סועדים, כולל שמונה מקומות בשולחן לאוכלי בשר כשר. חדר האוכל תפקד בייעודו המקורי שלושים שנה, עד לפתיחתו של חדר אוכל חדש ורחב ידיים שהוקם בסמוך.

המבנה מתוכנן כולו על טהרת "חתך הזהב" - מערכת מידות הרמונית המופיעה ביצירות אמנות ואדריכלות רבות, וגם כאן ניתן למצוא אותה, החל מהחזיתות (ובמיוחד זו המערבית) וכלה בפתחים. במקור התאפיין המבנה בתכנון אקלימי המאפשר אוורור טבעי ללא כל צורך במזגנים. הוא גם הצטיין בצבעוניות עשירה: מסגרות החלונות נצבעו בגווני אדום עזים ובכחול אולטרמרין והקירות טויחו בטיח בגוון צהוב בהיר, אך היום לא נותר כל זכר מאותה צבעוניות.

המבנה נותר בשלמותו, למעט שינויים ותוספות קלות שלא פגעו בו באופן משמעותי. אולם האכילה משמש היום כספרייה, והמטבח נטוש. בשנות השלושים והארבעים נוספו למבנה המקורי כמה אגפים: צריף עץ הוצמד אליו לצורך הרחבת אולם האכילה וכן הוקמו מחסן, שירותים ומאפייה. לאחר שחדר האוכל איבד ממשמעותו עם הקמת חדר האוכל החדש, הפך חלק מהמבנה לסטודיו עבור האמן אהרן שושני, שעבודותיו, המעטרות עד היום את הקירות ואת חזיתות המבנים בקיבוץ, בולטות באיכותן.

ארכיון חדרי האוכל
"חשבנו לפרק את האגפים שנוספו במהלך השנים כדי להחזיר את המבנה למצבו המקורי", מספר האדריכל וחבר הקיבוץ אהרן בן-אפרים, הפועל רבות לשימור המורשת הבנויה של גניגר. "קודם כל צריך לשמר אותו", הוא מדגיש. "השאלה היא מהו התוכן שניתן לו. אם היה לנו מקום חלופי לספרייה - היינו מעבירים אותה, כי המדפים האלה 'גונבים' את החלל ולכן בכלל לא ניתן להרגיש את העוצמה שלו".

בן-אפרים מספר שכיום ישנן חלופות מספר המתייחסות לעתידו של המבנה: שכלול והרחבת הספרייה הקיימת לכל שטח המבנה; ארכיון הקיבוץ; ארכיון למורשת האדריכל ריכרד קאופמן שתכנן את המבנה, ובין השאר גם את המושב נהלל וכן רבים מהקיבוצים והמבנים בהם בשנות העשרים והשלושים; וארכיון לחדרי האוכל בתנועה הקיבוצית.

בן-אפרים נשמע ספקן לגבי עתיד המבנה. הוא מספר כי לצורך שיקומו יש צורך בסכום של 650 אלף ש"ח. לדבריו, לחברים הוותיקים יש "יחס חם" לחדר האוכל הישן, ושישנם כאלה שאוהבים את הספרייה הפועלת בו. לעומתם ישנם חברים הסוברים שכל השקעה במבנה המיושן והרעוע היא חסרת טעם. בן-אפרים, שצבר כבר ניסיון עשיר בחידוש מבנים היסטוריים, משתוקק לקבל את ההזדמנות להשיב למבנה את זוהרו ואת מעמדו ולהחזירו למרכז החיים בקיבוץ,
אך ללא החלטה ברורה מצד חברי הקיבוץ אף רעיון לא יתממש והמבנה הרעוע יתפורר ויימוג.

חדר האוכל הראשון בגניגר מתאפיין בצניעות ממדיו ובפשטות צורנית, אך במהלך השנים התפתחו מבני חדרי האוכל והפכו למבנים אדירים שקשה להישאר אדישים אליהם. בין חדרי האוכל שהפכו, הודות לערכיהם האדריכליים, לשם דבר בעולם התכנון אף מעבר לגבולות הארץ, ניתן למנות את חדרי האוכל בקיבוצים תל יוסף, בתכנון האדריכל לא