לאחרונה נפתח, לתקופת הרצה, בניין תיאטרון "הבימה" המשופץ במרכז תל אביב. אדריכל הפרויקט, זוכה "פרס ישראל" רם כרמי, הותקף לא מעט בעקבות העיצוב המחודש שהעניק לבניין התיאטרון הלאומי, שהוקם במקור בשנת 1934. דברים אלה מזכירים היטב לחברי קיבוץ חולדה את "הרומן הלוהט" שהיה להם עם כרמי לפני שלושים שנה, והגיע לקצו תוך זמן קצר. הרומן הסתיים אחרי שתכנן להם "פיל לבן" במרכז הקיבוץ, שניצב עד היום נטוש ועזוב כאבן שאין לה הופכין.

עוד על האדריכלות הקיבוצית:
תערוכת האדריכלות הקיבוצית בדרך לביאנלה בוונציה
האדריכלים מהקיבוץ מציגים בתל אביב
עוד סיפורים קיבוציים בעמוד הפייסבוק של "ידיעות הקיבוץ"

קיבוץ חולדה התאפיין כבר משחר ימיו בטעם אדריכלי משובח. הקיבוץ הוקם באתרו הנוכחי בשנת 1938 על פי תוכניתו של האדריכל הנודע ריכרד קאופמן, שתכנן חלק נכבד מהקיבוצים הראשונים בארץ ישראל, ביניהם רמת-דוד, בית-אלפא, עין-חרוד ותל יוסף. שנים ספורות לאחר מכן הוזמן האדריכל יעקב ירוסט, שהיה מאדריכלי הסגנון הבינלאומי המפורסמים בארץ, לתכנן את "בית הרצל" - בית התרבות הענק של הקיבוץ, ובסוף שנות השבעים תכנן האדריכל חנן הברון (בשעתו ראש המחלקה לתכנון של "הקיבוץ המאוחד" וחבר קיבוץ רעים) את בניין הארכיון של "איחוד הקבוצות והקיבוצים" שהיה בחולדה.

לקראת שנת היובל לחולדה, הוזמן כרמי לראשונה להכין תוכנית עדכנית לקיבוץ. חולדה מנה אז 220 חברים והעתיד נראה היה מבטיח. כרמי הציג תוכנית מהפכנית שלא יצאה בסופו של דבר אל הפועל, אך תכנן וביצע את הרחבת בתי המגורים באופן שהשביע את רצון החברים.

בשנת 1984 החליט הקיבוץ להקים בית נעורים, שגם אותו הוזמן רם כרמי לתכנן. על פי בקשת החברים, הוחלט כי בבית הנעורים החדש יושם דגש על אווירת ה"ביחד", ובמקביל תופחת האפשרות לנערים ליהנות מאינטימיות. כך נוצרו חדרים משותפים גדולים ומרווחים, לעומת חדרי שינה בגודל של קופסאות גפרורים. הבניין עמד בניגוד גמור לצורכי הנערים, שדווקא העדיפו את הפרטיות והשקט הנפשי, שלא מצאו בבניין החדש שתוכנן במיוחד עבורם.

הבניין בנוי כולו בטון מזוין ומטויח בטיח לבן, בהתאם לתפישתו של כרמי באותה העת, שבחר לחזור אל "האדריכלות הלבנה" - שפת הסגנון הבינלאומי שאפיין את הבנייה בתל אביב של שנות השלושים במאה שעברה. כרמי ניצל את הבדלי הגובה הטבעיים ומיקם את המגורים בקומה העליונה, שהיתה במפלס הקרקע מצד דרום, וקומה תחתונה ומפולשת בחלקה מוקמה במפלס הקרקע מכיוון צפון. במרכז המבנה תוכנן אולם מרכזי המוקף ספסלים מובנים ומעליהם כיפה גדולה, דרכה חדר אור טבעי מבעד לפתחים זעירים. האולם המיוחד הזה העניק לבניין את איכותו האדריכלית, אך הדבר לא הצליח לכפר על חוסר הפונקציונליות של הבניין בכללותו.
אשכולות של חדרי המגורים קושרו אל האולם המרכזי, ובכל אחד מהם סדרה של כוכים זעירים לשינה.

ב-1986 נחנך בית הנעורים, ושנה לאחר מכן הצביעו בני הנעורים ברגליים והבניין החדש נעזב. לתקופה קצרה הושכר לתושבי חוץ, אך גם הם נכנעו ועזבו את המקום, וכך הוא ניצב נטוש עד היום בלבו של הקיבוץ, ומכונה בפי כול "הפיל הלבן". במהלך השנים רצה הקיבוץ להרוס ואפילו לפוצץ את בניין הבטון, אך העלות הגבוהה של ההריסה לא אפשרה את מימוש הרעיון. לאחרונה הועלה רעיון להסב את המבנה לשימוש כבית משרדים.

כרמי, שחגג השנה שמונים, התפרסם כאחד מהאדריכלים השנויים ביותר במחלוקת באדריכלות הישראלית. לצד מבנים מבריקים שתכנן, כמו מגדל אל-על ברחוב בן-יהודה בתל אביב, מרכז הנגב בבאר שבע, מפעל "ארגמן" ביבנה ובית המשפט העליון בירושלים, תכנן גם סדרה של כישלונות צורבים, ובראשם בניין התחנה המרכזית החדשה ובית ראש הממשלה, ש"זכה" להתנגדות ציבורית חריפה ותוכניתו נגנזה.