איתן ברונשטיין, דובר עמותת "זוכרות", במאמר התגובה שלו, יוצא למתקפה נגד ההבדלה בין התיישבות לגיטימית לפי גישת השמאל, זו שקמה לפני מלחמת ששת הימים, לבין זו שקמה בשטחים הכבושים לאחר מלחמה זו. לדבריו, יש גם קיבוצים שהם התנחלויות שדומות עקרונית לאלה שקמו בשטחים.

בואו להצטרף לעמוד שלנו בפייסבוק

מרשימתו של ברונשטיין, ומבדיקה באתר האינטרנט של עמותת זוכרות, מצטיירת תמונה של סילוף גס של ההיסטוריה, אשר שומט את הקרקע מתחת לטיעוניו העיקריים. באתר הזה וברשימה לא מוזכרת כלל העובדה שהפלסטינים לא קיבלו את החלטת החלוקה של האו"ם מ-29 בנובמבר 1947 ופתחו מיד במעשי איבה נגד היישוב היהודי. במקום תיאור נכון של העובדות ההיסטוריות, מופיע במצגת על הנכבה הנוסח המכובס הבא: "כאשר תוכנית החלוקה התקבלה ועד מרץ 1948, היתה החמרה באלימות של שני הצדדים, כגון ירי על צירי תנועה ופעולות גמול. בפרק זמן זה לא התרחש עדיין גירוש שיטתי ומסיבי של קהילות פלסטיניות". לא מוזכר גם שמנהיגם הפוליטי והמדיני של הפלסטינים באותה עת היה המופתי חאג' אמין אל חוסייני, בן בריתו של היטלר במלחמת העולם השנייה, שתמך ב"פתרון הסופי" הנאצי והועיד גורל כזה גם ליהודים שישבו אז בארץ.

לעומת זאת נזכרת תוכנית ד' של ההגנה, שנוסחה במרץ 1948, כמיועדת ליצירת רצף טריטוריאלי יהודי באמצעות טיהור אתני - גירוש הפלסטינים ביישובים הנכבשים על פי שיקול דעתו של המפקד בשטח. ובכלל, כל בעיית הפליטים נוצרה, לפי זוכרות, עקב גירוש מתוכנן ושיטתי של הפלסטינים על ידי צה"ל. אין כל ספק שהיו גירושים של אלפי ואולי אף רבבות פלסטינים במלחמת העצמאות, אבל לפי המחקר המקיף ביותר על פרשת הפליטות הפלסטינית, ספרו של ההיסטוריון בני מוריס (בנספח שבסוף הספר) - ברוב היישובים הפלסטיניים שננטשו היתה בריחה, לא גירוש.
רבים חששו שהיהודים יעשו להם מה שהם תכננו לעשות ליהודים, ולכן ברחו. אחרים נענו לקריאות מנהיגים פלסטיניים שהבטיחו להם שיבה מהירה ושלל גדול לאחר התבוסה היהודית.

ההשוואה בין ההתיישבות של אז להתנחלויות של היום מנותקת מכל הקשר מדיני. ישראל בגבולות 1967 זכתה ללגיטימציה בינלאומית נרחבת, שכללה גם את היישובים היהודיים שהוקמו על חורבות יישובים פלסטיניים. העולם הכיר בצדקת היהודים במאבק להקמת מדינה, גם במחיר הסבל שנגרם לפלסטינים. את רובו הם הביאו על עצמם. הכיבוש של השטחים במלחמת ששת הימים וההתנחלויות שקמו בהם אינם זוכים ללגיטימציה בינלאומית כלשהי. ההסתלקות מהשטחים האלה, עם או בלי פינוי תושביהם, היא תנאי הכרחי, אם כי לא מספיק, להסדר מדיני עם הפלסטינים. הצבת השלטים באתרי הכפרים שנחרבו, והסיורים בהם שמקיימת העמותה הנ"ל - לא יביאו לפיוס בין העמים, כי הם מהווים המשך המאבק על הארץ באמצעים אחרים, משולבים במגמת הדה-לגיטימציה של ישראל, ומשיגים את האפקט ההפוך: מחזקים את הלאומנות בקרב היהודים.

ישראל תוכל להכיר באחריות חלקית לנכבה רק כאשר הפלסטינים יכירו באחריותם הם למלחמה ב-1948 ויקבלו את פסק דינה של ההיסטוריה. זה עדיין לא קרה, ואני מניח, לצערי, שגם לא יקרה בעתיד הנראה לעין. מימוש זכות השיבה של כל או רוב הפליטים וצאצאיהם (שלפי המצגת באתר העמותה מונים מעל 5 מיליון נפש) - פירושו חיסול ישראל כמדינת העם היהודי. אני מניח שברונשטיין, כמו אחרים בעמותת זוכרות, יודעים זאת, אבל כנראה שזה לא אכפת להם.

לשלושת המאמרים האחרונים של אורי יזהר:
הסכמה, כפייה או חליפין
דרושה אלטרנטיבה פוליטית
מפולת משמאל