בעקבות הכתבה על השינויים בטקסי האבלות בקיבוצים, רציתי להביא בפניכם את החלוציות של יגור (גם) בתחום זה של טקסי הקבורה ומסורת האבלות בקיבוץ.

הדרך המוצלת לרגלי הכרמל חוותה שנים ארוכות את מסעות ההלוויה של חברי יגור בדרכם האחרונה. בהגיע המסע לבית העלמין קברו את המת בדומייה, ללא קריאת תולדות חייו או מילה אישית אחרת, ובתום הטקס פנה כל אחד בשקט אל המשך שגרת החולין.

ביומן המשק בשנת 1962 כתב אחד החברים: "האם מוצדק האלם בהלוויה בביתנו הקיבוצי? יש טוענים: 'לא על כל אחד יש מה להגיד'. אבל אין זה נכון. תמיד יוצא יומן ביום המוות ובו מובאת לציבור התמצית של חיי האדם ומהותו".
בשנת 1964, לאחר הלווייתו של אחד החברים, טען אחד מקרובי משפחתו: "איך יכול להיות שקוברים אדם בדומייה כזאת, בלי לומר מילה טובה ובלי קדיש? איך אפשר?"

הדברים השפיעו עמוקות על צבי שֶׁאר, מוותיקי יגור, והוא החל לחבר מילים שיביעו את האובדן ויביאו לביטוי את גדלות האדם העברי. בשנת 1971 החלו לקרוא בהלוויות את הקדיש היגורי, פרי עטו (ראו למטה).

פרסום הנוסח החדש עורר ויכוח מעל דפי העיתונות המקומית והארצית. ביומן יגור כתב החבר יורם ט' תגובה: "נוסח מוזר של דברי הספד הביא בפנינו הצוות לקביעת נוהגי אבלות. נוסח שאינו הולם, לא מבחינת סגנונו ולא מבחינת תוכנו, את חברתנו. הגיע הזמן שנתרגל לכך כי איננו רשאים לעשות שימוש כעולה על רוחנו בנוסחי תפילה מקודשים מדורות, ליטול מהם את הנראה לנו ולסלק את הטפל (בעינינו), ולפתוח את נוסח ההספד שלנו במילים 'יתגדל ויתקדש' כשהן מתייחסות לא אל הקב"ה, אלא אל האדם. ולא חו"ח אל האדם העובד, היוצר, הלוחם, אלא האדם המתייסר ומייחל מיום צאתו ועד בואו בעפר. לדעתי, צריכה הוועדה לחפש (לאו דווקא לחבר!) נוסח שונה, שייתן ביטוי במילים פשוטות וברורות וברוח אחרת להרגשתנו כלפי האדם הנפטר, לאמונתו בתכלית שיש לחייו ולחיי כולנו במקום הזה. ועם הרבה יותר אופטימיות והרבה יותר אמונה!"

בעיתון "דבר" (18.2.1971) כתב מאיר איילי (יפעת) רשימה שכותרתה "מחברים 'אלוהים' חדשים", וסיים כך: "...לכן ניצבת, לדעתי, לפני אנשים חילוניים רק אחת משתי האפשרויות: לומר את ה'קדיש' כמות שהוא, בלי שים לב לתוכנו, משום שמנהג ישראל עתיק הוא ותוגתו של ה'קדיש' מתמזגת ומשתלבת באווירת האבל; או לא לומר אותו כלל. אך איננו רשאים לקחת את ה'קדיש', המקודש באמונתם הדתית של מיליוני יהודים במסע הדורות, ולעשותו הכרזה על תפארת האדם".

בעקבות רשימה זו החלה חליפת מכתבים בין איילי לבין שאר, דבר שלא הפריע לקיבוצים אחרים לבקש את הנוסח היגורי ולקרוא אותו בטקס הקבורה גם אצלם.

באותו נושא כתב בעיתון "הצופה" (3.1.1976) מאיר אוריין: "קם איש יגור, והודיע כי בקיבוץ שלו חובר 'קדיש' הנפתח במילים: 'יתגדל ויתקדש האדם'. לטעמנו 'קדיש' זה הוא מין יצור של כלאיים. מבחינת המהות, הוצא ממנו במופגן העיקר; במקום לקדש שם שמים 'נתקדש' שם האדם. מבחינת תוכנו מהווה הוא ניתוק מוחלט מה'קדיש' שנתקדש במסורת הדורות מאז עשרת הרוגי מלכות, אך מבחינת הניסוח ניכר כי מחבריו מיאנו להינתק מהמסורת ניתוק מוחלט. הם חשו בצורך להיות מחוברים אליה, ולו בחוט דק כשערה. כאנשים חילונים יכלו לחבר לעצמם נוסח משלהם, פיוט חילוני שאופיו הומני. על שום מה אפוא נזדקקו למטבע לשון - יתגדל ויתקדש - הלקוח מתפילה מקודשת דווקא, המקובלת בבית הכנסת? אין זה אלא משום שניב זה מותיר בנפש היהודי חוויות מהעבר ומעורר להזדהות עם מנהגים עתיקים של העם, שגם הוא, האיש החילוני, הנו חלק ממנו".

כארבעים שנה עברו מאז. דברים רבים השתנו ביגור; טקסי הקבורה קיבלו זה מכבר צביון אחר, אישי ומשפחתי יותר, וגם על המצבות נחרתים שינויי הזמן לפי רוח העתים המתחלפות. אבל עדיין אנחנו ממשיכים לקרוא מעל הקבר את "הקדיש היגורי" לצד הקדיש המסורתי - לפי בחירת המשפחה - כפי שעשינו אז. ועדיין המילים נושרות אל חיק האדמה באותה שתיקה נושנה, שנחצבת מהיש הגדול ועוברת בירושה מדור אלי דור.

קדיש נוסח יגור/ צבי שאר, יגור
יִתְגַּדֵּל הָאָדָם הַשּׁוֹמֵר תּוֹחַלְתּוֹ מִבֹּקֶר חַיָּיו עַד יוֹמוֹ הָאַחֲרוֹן.
אֲשֶׁר לִבּוֹ לֹא סָג וְיָשָׁר מַעֲשֵׂהוּ - וּמִגְּאֻלָּה לֹא נוֹאָשׁ.
אֲשֶׁר בְּלִבּוֹ סֵבֶל הָעוֹלָם וְשִׂמְחָתוֹ, שֶׁהוּא זִיווֹ בְּגִלּוּיוֹ וְסִתְרוֹ.
לֹא תִּתַּם עִמּוֹ תִּקְוָה וְדֶרֶך יְשָׁרִים לֹא תֹּאבֵד.
יְבֹרַךְ יְקַר הָאָדָם לָעַד.
יִתְגַּדֵּל הָאָדָם הָעִבְרִי עַל אַדְמָתוֹ וְיִתְקַדֵּשׁ הַחַי בְּזִכְרוֹן הַחַיִים שֶׁנִפְקְדוּ.
תַּמּוּ חַיִּים חֲתוּמִים בְּאַדְמַת יָגוּר, בַּעֲמָלָהּ, בְּלֵב חֲבֵרֶיהָ.
יִהְיֶה זִכְרוֹ (ה) שֶׁל ________ לִבְרָכָה בְּתוֹכֵנוּ.