נולדנו לחופש הגדול? היציאה מהמסגרת תמיד היתה פחות נוחה עבורי  צילומי ארכיון: משה מילנר, לע"מ

אני לא יודעת למה, אבל כשאני מריצה בראש אחורה לתקופת הלימודים שלי - יסודי, תיכון ואוניברסיטה - לא החופש הגדול הוא זה שעולה לי, אלא דווקא הלימודים. זה כנראה נעוץ בעובדה שממש, אבל ממש אהבתי ללמוד; שאף פעם לא היה צריך להעיר אותי לבית הספר (כי קמתי והתארגנתי, צחצחתי והתלבשתי ואף פעם לא איחרתי להסעה) משום שהלכתי בשמחה. במובן הזה הייתי "התגשמות החלומות" של כל הורה.

דווקא החופש הגדול היה מלחיץ קצת עבורי. לא שלא נהניתי: יצאתי, חזרתי, הדרכתי, קייטנות, קרטיב בכלבו ונסיעות משפחתיות... הכל עשיתי והייתי, אבל היציאה מהמסגרת תמיד היתה פחות נוחה עבורי ודווקא לקראת ה־1 בספטמבר הרגשתי יותר נינוחה. ככה זה אנשי מסגרות ושגרה, אל תעיקו עלינו בזמן פנוי רב מידי שאנחנו צריכים למלא.

עם השנים ועומס החיים, כמובן שלמדתי ליהנות מזמן הפנוי הזה, במיוחד אם הוא בצהריים בין 13:00 ל־16:00; אבל כתלמידה – החופש הגדול היה נוטה להרגיש לי ארוך מידי, חם מידי ודי מתיש בסיכומו של העניין.

מעניין אם יש עדיין כאלה כמוני היום, ילדים שאוהבים את הספרים והמחברות החדשות, מרחרחים את הדפים, כותבים כותרת יפה לשפה, חשבון ומדעים ומדגישים במרקר חדש, צהוב זרחני.

ילדים שמארגנים תיק כמה ימים לפני ונותנים לאבא תזכורת על הכריך שהם אוהבים. ילדים שעוברים על המערכת, בודקים מתי יש שיעור ספורט ומתלבטים אם השנה עדיף להיות בנבחרת כדורסל או בעיתון בית הספר – ובסוף מחליטים גם וגם. בחיי שזו היתה אני. איך אני מתגעגעת אליה לפעמים.

היום, באותה חרדת קודש, אני מחכה להתחלה החדשה של הבן שלי, מסדרת לו כמה ימים לפני תיק לפעוטון החדש, מקפלת יפה בגדים להחלפה וסדין; נושאת תפילה שהגננת והמטפלות ישמרו לי עליו ויראו, לפחות חצי ממה שאמא שלו רואה, את הלב הטוב שלו וישמרו לו על החיוך בעיניים... ושרק ישמרו על כל הילדים ושאני אשמור על ילדיהם של ההורים בכיתתי. אל־אלוהים, איזו עבודה קשה וראויה, כמה יקר האוצר המופקד.

שנת לימודים פוריה – פעוטונים, גנים, בתי ספר, מכללות ותארים – לכל התלמידים בכל הגילים. שנה שעוברת מהר מרוב עניין ופעילות, שנה של מורים טובים וראויים, כאלה שמשתדלים (זה בסדר לא להצליח כל הזמן); שנה של הורים מעורבים, אבל איכשהו גם משחררים; שנה של חיוכים בכניסה וביציאה מהכיתה; שנה של הישגים גבוהים (לא מילים גסות) ויותר מהכל שנה בה "דרך ארץ קדמה לתורה". אם נצליח בכך – דיינו ואשרנו.