האנדרטה לזכר אסף סיבוני שנהרג באסון המסוקים – בן קיבוץ ניר עם, חבר ילדות ובן כיתה, אחד מהחבורה, אחד מאיתנו מההתחלה, כשהעוטף היה עדיין חור פסטורלי וחיינו שם בשקט – נשרפה בשבוע שעבר. שרֵפה אחת מתוך יותר ממאה שרֵפות בשבוע אחד.

האנדרטה השרופה. "אחרי כל השנים האלה, האש בוערת עדיין, ואנחנו מניחים לה לבעור" (צילום: דפנה סיבוני)

סליחה, אסף.
על שנתנו למצב להגיע לזה שהאנדרטה שלך עלתה באש. על כל השנים שהעוטף מטפטף, בוער, נחפר, ולא קורה כלום. על כל השנים שכולנו יודעים, שחלקנו מרגישים, שמעטים חווים – ולא עשינו מספיק.

סליחה, אסף.
בתור חייל ששירת לידך ואִתך. סליחה בתור מי שהיה שם בלילה ההוא, בין קרעי היסעורים, ואסף אתכם. חברים שלי, אחים שלי, חלק ממני. בתור מי שהביא אתכם למנוחות, ועדיין לא נח. שעות של תופת, שנים של הדחקה, התחלה של ריפוי.

סליחה, אסף.
שאחרי כל האש מסביב בלילה הנורא ההוא, שאחרי הלילה הזה שמהדהד ושורף אותנו, שאחרי כל השנים האלה, האש בוערת עדיין, ואנחנו מניחים לה לבעור.

אסף סיבוני ז"ל. חבר ילדות ובן כיתה, אחד מאיתנו (צילום: אתר יזכור)

הבטחתי לעצמי אחרי הלילה ההוא שלא אשקוט. אין בלבי ספק שהרבה ממי שאני, מהרעש שאני מייצר, זה כדי לברוח מהשקט שלי, כדי לכבד את השקט שלכם.
כשהתחלתי לדבר על הלילה ההוא הבנתי, מבפנים, שחלק ממי שאני וממה שאני עושה הוא הדברים שאתם כבר לא תוכלו לעשות: לחיות, להתפתח, לגדל ילדים ובעיקר, כל אחד בדרכו – להשאיר לילדים שלנו עולם טוב יותר. מול הקיטוב הגואה, שאתם כבר לא תוכלו לעצור, אני מנסה בדרכי להשפיע על בני הנוער בפרויקט החברתי "אחר אתה חבר".

סליחה, אסף.
בשמי לפחות. כי כבר לא ממש מרגיש לי "אנחנו" כאן. המציאות נראית סוריאליסטית, לא מציאותית. איך אנחנו חיים בתוך הזלזול הזה בנו?

אני עצמאי שמנסה לשרוד כלכלית, חלק מהרוב הדומם שנושא בנטל היומיומי ובעיקר החודשי.
אני מסעדן בתוך מחאת המסעדנים, מרגיש כפרדת משא של המשק שלא מקבלת אפילו תנאים הולמים.
אני אילתי בתוך המחאה נגד הניתוק של העיר, הניתוק שלנו. מנסה לצבוע את הפריפריה השקופה, בצבע אנושי.
אני שדר רדיו בתוך מחאת חופש התרבות של הטראנס, מאבק ערכי על החופש הבסיסי לצרוך תרבות. כל תרבות.
אני תושב העוטף לשעבר בתוך מחאת החיים, והמוות שם.

עזבתי את הקיבוץ לאילת לפני כמעט עשרים שנה כי אני לא מוכן לשאול את עצמי איזה ילד אני מרים קודם בדרך לממ"ד. שאלה שאף הורה לא צריך לשאול את עצמו, אלוהים אדירים/ראש הממשלה, ובוודאי לא לענות עליה. אבל אבא שלי וחברים שלי עדיין חיים שם, ואתה קבור שם, ליד עוד חברים שלנו. נחל עוז והעוטף לעולם יהיו הבית שלי, כור מחצבתי.
אבל מה בעצם אנחנו מבינים ומלינים, שני קיבוצניקים לוחמים לשעבר, שקופים; האחד שוכב שקוף בשקט שלו, והאחר מנסה לחיות את השקט שלו, שקוף עם פציעה שקופה.
סליחה, אסף.