אחרי ימים של שקט מתוח, ודיבורים על הסדרה, באה לנו עוד מכה. קצין נהרג, עוד משפחה נהרסה. ואנחנו, עשרות אלפי האזרחים תושבי עוטף עזה, שבנו לשגרת החירום.

רועי רחף עם אחיותיו. רץ לחפש אותן בין האזעקות, צילום: פרטי

אני רגיל למציאות הזאת, מעין גלגול דטרמיניסטי שמתחיל בהתחממות העניינים, בטפטופי טילים ובכל מיני הגדרות המושאלות מעולם הטבע.

הגלגול המשיך לדיוני חירום בקבינט - המדיני, האזורי והקיבוצי - ובעקבותיהם בוטלו הלימודים. שמענו שהיתה הסכמה שבשתיקה בין ישראל לחמאס על הפסקת אש. למחרת היינו אמורים לחזור ללימודים ולשגרה.

ביום שני התעוררנו ליום חופשה. השאננות ותחושת הביטחון (גם אם בעירבון מוגבל) אפפו אותי. עוד הספקתי להיפגש עם חבריי בקיבוץ, כשלפתע היתמר מולנו עמוד עשן. רצנו לראות מה קורה, ובדרך ראיתי את אחיותיי. גם הן התעניינו, אבל נשמעו לבקשתי ללכת הביתה.

הגענו לנקודת תצפית ליד הבית של חברי. ואז, בלי כל הכנה, תפס אותנו בהפתעה רצף אזעקות צבע אדום. הבנו שמשהו חמור קורה, אבל מה שעובר בראש זה שיש לנו 15 שניות להגיע לממ"ד.

מניסיוני הדל ממרום 17 שנות חיי בעוטף עזה, אני יודע שבפועל אין לנו יותר משמונה שניות: שמונה שניות לחיות. אני רץ, ומגיע למרחב מוגן. איתי בממ"ד נמצאים חברי, אחיו, דודתו ושלושה מילדיה. עוד נחזור אליהם.

מצלצל הטלפון. זאת אמא המודאגת. היא אומרת לי שאחיותיי הקטנות לא הספיקו להגיע הביתה, אבל מפצירה בי להישאר בממ"ד. היא מבטיחה שהיא תמצא אותן. גם אני יוצא לחפש אותן. צבע אדום נוסף, ואני רץ חזרה לממ"ד. עוד טלפון מאמא. לאחיותיי שלום.

בינתיים בממ"ד ספירת מלאי של הילדים. אחת הילדות היתה בדרך לפני האזעקות. צריך לצאת למצוא אותה. אני, חברי ובן דודו יוצאים לחפש אותה, באופניים ובריצה, ומקפיצים את הרבש"ץ ואת חבורת החיילים שהגיעה הבוקר לקיבוץ להגביר את תחושת הביטחון. ברקע נשמעות אזעקות. העיניים רצות לפני הרגליים, מחפשות לאן לרוץ, איפה יש מקום בטוח.

התקשרו והודיעו שהיא בטוחה, נכנסה למרחב מוגן בבית אקראי בדרך. אנחנו רצים לקחת אותה לבית של חברי. אני ממשיך לכיוון ביתי. שקט עכשיו, אבל לא לאורך זמן.

בבית אישה שאיני מכיר. היא רועדת, וניכר בה שהיא בהלם. רק עכשיו אנחנו מבינים שעמוד העשן שהיתמר אל מול עינינו היה בעקבות טיל שנורה על אוטובוס של חיילים. האישה היתה בקרבת מקום כשהתפוצץ האוטובוס.

היא אם לשלושה שגרה בשרון ועובדת בכפר עזה. אבי מצא אותה בצד הכביש. נפגעת חרדה. הוא הביא אותה לביתנו, שתהיה במקום מוגן, שתוכל להירגע. כשהתאפשר, ליווינו אותה ממפלסים לאזור בטוח יותר.

עוברות כמה שעות בשקט מתוח. האם המצב נרגע? אומרים שיש לחץ מצד מצרים לחזרה לשקט מסוים. אלא שעוד שתי אזעקות צבע אדום מכנסות את המשפחה בממ"ד.

הימים הנוראים האלה באים שבוע בלבד אחרי צעדת בני הנוער שהשתתפתי בה. אני ועוד חמישה תלמידי י"ב מתיכון שער הנגב, היינו מהמארגנים של הצעדה שיצאה מהעוטף לירושלים לכנסת ישראל. במשך חמישה ימים צעדנו עם עוד מאות בני נוער ודרשנו דרישה יחידה ובסיסית: "תנו לגדול בשקט".

הובלנו מחאה אפוליטית ולא אלימה המדגישה את הערכים שחונכנו עליהם: אהבת הארץ, אהבת האדם וציונות. מטרת הצעידה לירושלים היתה לזעוק זעקה של דור שלם שחי "שגרת חירום"; דור שנולד לתוך מציאות של אזעקות, של מנהרות, של בלוני תבערה ושל ריצות מבוהלות למרחבים מוגנים; דור שלם שחי ממלחמה למלחמה, מסבב לסבב, שגדל בפוסט־טראומה שתלווה אותו כל ימי חייו.

זה עשרים שנה כמעט שבני הנוער בעוטף עזה נאלצים לדאוג שאחיהם הקטנים יספיקו להגיע לממ"ד בזמן, במקום להתרכז בלימודים או בחיי החברה כמו כל נער אחר במדינה.

בשבוע הזה פגשנו אנשים טובים באמצע הדרך שהיו נכונים לעזור בכל דבר: במקלחת חמה, במזון, בגרביים ובמה לא. בכל יום הצטרפו אלינו עוד ועוד בני נוער מרחבי המדינה, צעדו איתנו ותמכו בנו.

דרשנו שיתנו לנו את הזכות הבסיסית לביטחון, שיעניקו לנו שקט. תבענו שינוי, פתרון ממשי ארוך־טווח. אנחנו מוכנים לספוג היום, השבוע, החודש - אבל כדי להבטיח שקט, לא כדי לחכות לסבב הבא.