אני דורון בלומשטיין, תושב קיבוץ עלומים מאז שנולדתי, משרת כלוחם בפלוגת להב בגדוד 71 שבחטיבת השריון 188 ותופס קו בחטיבה הצפונית בעזה, 5 דקות מהבית. כל החיים היה לי ברור שאתגייס לשירות משמעותי, המציאות שגדלתי אליה חיזקה אצלי מיום ליום את המשמעותיות שיש לצבא שלנו. בהתחלה לא חשבתי להתגייס לשריון. לא הבנתי את משמעות העשייה בחיל, בתוך הטנק.

עשיתי שנת שירות לפני הצבא ובאחד הימים הלכתי לבקר חבר שמשרת בשריון. הוא בדיוק תפס קו באוגדת עזה, 5 דקות מהבית שלי. הגעתי אליו עם מגש של פיצה והוא הציע לי להיכנס ולראות את הטנק מבפנים.

רב"ט דורון בלומשטיין. צילום: דובר צהל

נכנסתי פנימה ולא יכולתי להפסיק לשאול שאלות, רציתי לדעת איך כל דבר קטן בו עובד. לא הפסקתי להתעניין. עוד באותו יום בדרך חזרה הביתה, הגעתי להחלטה שאני מתגייס לשריון. התגייסתי והגעתי לשיזפון, בסיס ההכשרות של החיל, מחכה לעלות על המכונה המטורפת הזאת שנקראת טנק. אחרי חודש של ציפייה סוף סוף התחלנו לעבוד עם הטנקים. הרגשתי שהגעתי הביתה, למקום שבו אני מרגיש בנוח. אחרי הטירונות והצמ"פ (אימון מתקדם) הגעתי לפלוגת להב "אש בתותחים". פלוגה שהיום היא כמו משפחה בשבילי.

היום אנחנו תופסים קו בחטיבה הצפונית בעזה, שוב 5 דקות מהבית, בדיוק במקום שבו עליתי בפעם הראשונה על טנק, בדיוק במקום שבו החלטתי שאני רוצה להתגייס לשריון. בצבא אומרים לנו כל הזמן שאנחנו פה בשביל לשמור על הבית והמדינה והיום אני מרגיש שזה לא רק מילים באוויר, ריקות מתוכן. היום אני באמת מרגיש את התחושה הזו, שאני פה כדי לשמור על הבית, על המשפחה ועל החברים. כי אם לא אנחנו, אף אחד אחר לא יעשה את זה בשבילנו.

אני תושב עלומים כבר 21 שנה ומכיר את התסכול של לרדת למקלט בכל אזעקה. אבל זה הבית שלי, ואני לא מכיר מציאות אחרת. עכשיו כשאני תופס קו בגבול הרצועה אני מרגיש שהתפקיד מקבל משמעות מיוחדת. לכל אירוע שקורה מתווספת גם תחושה של דאגה, דאגה משולבת עם אחריות. אני יודע שאני זה ששומר על האזרחים שהם בעצם המשפחה והשכנים שלי.

הכתבה הוכנה בשיתוף דובר צה"ל