מוקדם בבוקר אני יוצאת לטייל עם טופי. רק הוא ואני, והשקט של המושב. לפעמים עוצר לידי רכב והנהג מחייך אליי את החיוך החם שלו. כבר חמש שנים שאני משתאה, בכל פעם שאני פוגשת אותו, מהכוח של האיש הזה. מהיכולת שלו פשוט לקום כל בוקר מחדש, לחייך, ולחיות. לחיות באמת.

קיץ 2014 התחיל שמח ואופטימי. שאול פתח את הבריכה שלו בחג השבועות, כמו תמיד. כולנו התלוננו שיש ימים שהבריכה עמוסה מדי באנשים לא מכאן. חגגנו את שנת ה-75 למושב ומסורת חדשה וחגיגית נפתחה בקול תרועה רמה. "לונה בוץ" קראו לזה. כל המושב התפלש בבוץ, וכולנו היינו לכמה שעות כמו ילדים – מאושרים וחסרי דאגה.

רצים יחד בלונה בוץ. התחרות האחרונה שלהם תיחרט בזיכרון של כולנו. מימין: נדב ריימונד ז"ל, אחיו נועם ואביו אבי (צילום: ניב שוורץ)

שאול, לעומתנו, נמלא דאגה לנוכח נחילי האדם ששטפו את הבוץ בבריכה, היישר מהאירוע. אבל עדיין, זה היה יום שמח, שבישר שהקיץ הולך להיות נעים.

אחר כך נסענו לברלין. כשחזרנו, בדרך הביתה התחילו ברדיו שמועות על שלושה נערים חטופים. הקיץ המבטיח קיבל תפנית.

בשבת, בבריכה של שאול, פגשנו את נדב. "מה אתה עושה כאן? איך זה שאתה לא עם כל החבר'ה שלך בעזה?" הוא חייך את החיוך היפה שלו. שיניים לבנות, בוהקות מתוך פנים שזופים של ילד קיץ, מושבניק אמיתי. "אנחנו חוגגים בר מצווה לאחי יואב, אז אני בבית. מכאן אני חוזר לקורס מ"כים".

שבועיים לאחר מכן כבר היינו צמודים לחדשות, סופרים פעימות לב ושמות. ועוד שמות. מתפללים ודואגים, איש-איש והחייל שלו. אנחנו דאגנו לאחיין שלנו, שהתגייס לחטיבת הצנחנים יחד עם נדב באותו היום ובאותה לשכת גיוס בטבריה. בבוקר ההוא יובל, אימא של נדב, בכתה קצת. אני זוכרת שהסתכלתי עליה וחשבתי על הבכי הבלתי-נמנע של אימהות ביום הגיוס של הילד.

שמונה חודשים מאוחר יותר, עמוק בתוך ה"צוק איתן" הזה, פגשתי את יובל בצרכנייה. "אני לא דואגת לנדב", היא אמרה לי. "הוא בקורס מ"כים אז אני לא דואגת, אבל מה עם ארי שלכם?" ארי שלנו היה עמוק בפנים.

אלה ימים שבהם אני פוחדת ללכת לישון, פוחדת להתעורר מצלצול הטלפון. כאילו ברור שצלצול של לילה, רק בשורות רעות הוא יכול להביא. המלחמה בדרום, ואנחנו בצפון רק חיים דאגה. מזדהים מרחוק עם הפחד והכאב.
ואז טלפון בחמש בבוקר. נדב נהרג.

גם היום, חמש שנים אחרי, אני מתקשה לכתוב את זה. מרגיש לי כמו לכתוב מילים שמביאות את המזל הרע שלהן על עצמן. אולי אם לא אכתוב, זה לא קרה. אולי ואולי.

הזיכרונות הטריים מהלונה בוץ המושבי הפכו ברגע אחד לתמונת זיכרון שמקפיאה מושב שלם. משפחת ריימונד, אבא אבי ובניו היפים, רצים בתוך הבוץ בכל הכוח בתחרות – שתהיה האחרונה שלהם. התחרות הזאת תיחרט בזיכרון של כולנו. גם התמונות ההן.

נדב היה רק בן 19 וחצי כשנהרג בקרב הפילבוקס ליד נחל עוז. יחד איתו נהרגו עוד ארבעה חיילים מקורס המ"כים. סמל ארז שגיא (19), סמל דניאל קדמי (18), סמל דור דרעי (19) וסמל ברקאי שור (21), זיכרונם לברכה. הם כולם מונצחים כאן במושב, באתר מעיין החמישה. מקום מקסים, מלא מים, מלא חיים. מעיין נובע שנדב, עוד בחייו, נהג לטייל אליו וחלם לשקם אותו. עכשיו הוא המעיין של נדב.
עברו חמש שנים.

בשבועות האחרונים חגגנו שמונים למושב. לפני כמה ימים התחרינו שוב בלונה בוץ. טבענו בבוץ ובקצף ובמשיכות חבל, וחגגנו את החיים. שאול שוב דאג שמא נבוא לבריכה לשטוף מעלינו את הבוץ. ויתרנו לו הפעם ונשטפנו בצינור שליד הבית. זה שוב הקיץ, והכול נמשך כרגיל, רק שבלב נותר חור. הוא מזכיר לנו שנדב איננו כאן לשמוח איתנו.

אנחנו זוכרים את נדב בכל יום. אנשים שלא זכו להכיר אותו לומדים עליו בביקורים במעיין. המון אנשים מגיעים לשם. זה באמת מקום מקסים, מלא חיים.

ובאפריל, בכל שנה מחדש, למעלה מאלף איש נפגשים בבוקר מרגש וחגיגי ויוצאים ביחד למרוץ לזכרו – "רצים וזוכרים". אירוע שגם הוא, כמו נדב, כמו המעיין, כמו משפחת ריימונד כולה, שמח ומלא חיים. במרוץ השנה התרגשנו באופן מיוחד. במנשא, על הידיים של יובל, אימא של נדב, ישנה תינוקת. אורי, האחות שנולדה לנדב לאחר מותו. אורי המרגשת, שהביאה איתה כל כך הרבה שמחה אל תוך העצב הזה.

"...אולי החיים שלי היו קצרים מהרגיל, אבל נהניתי מכל רגע ורגע ואני רוצה שכל מי שמכיר אותי ימשיך ליהנות... תמשיכו לחיות וליהנות, כי מהחיים לא יוצאים בחיים". את המילים האלה השאיר נדב במכתב שכתב לפני מותו.

בבוקר, כשאני פוגשת את אבי עם הרכב שלו, החיוך שלו חם וטוב. הוא בוחר בכל בוקר מחדש לחיות את החיים, בכל הכוח. כמו שנדב ביקש, כמו שנדב היה רוצה.