לקח לי יותר מדי זמן לכתוב את זה, אבל בסוף החלטתי שיש לי דבר או שניים לספר על אימהות, ועל אימהות בעוטף עזה בפרט.

"מתפללת שבסוף תנצחנה האימהות". אלמוג עם הילדים, צילום: פרטי

מי שלמד פסיכולוגיה יודע שלאנשים, ממש כמו לבעלי חיים, יש שלוש תגובות אינסטינקטיביות למצבי סכנה: לקפוא, להילחם או לברוח. זו הסיבה שאיילה תקפא מול פנסי מכונית המאירים עליה, שחיה פצועה תמיד מסוכנת יותר (גם אם היא צמחונית), ושאפילו דוב שנתקל באדם יעדיף לרוב לברוח.

הקטע המעניין הוא שאיננו יכולים לדעת מראש איך נגיב לסכנה ואיך תשתנה התגובה שלנו בהתאם למצב מסוים או לגיל מסוים. התגובה האוטומטית מגיעה מהקרביים, לא מהראש.

ביום ראשון לפני כחודש, בתשע בערב, התייצבו שלושה מסוקי קרב מעל הקיבוץ שלי והחלו לירות ללא הפסקה. נורות תאורה, מזל"טים, תותחים, פיצוצים - מהומת אלוהים. ירי בלתי פוסק ותחושה של סוף העולם. באמצע כל הנורמליוּת לכאורה - משגרה של ארוחת ערב־מקלחת־מיטה־סיפור־נשיקה - התרסקה עלינו מלחמה.
ואני הייתי רחוקה מהילדים שלי.

הייתי בחיפה, עם אמא שעברה ניתוח בעין והיתה זקוקה לי. ובבת אחת הפך ערב שקט, ראשון בלי התינוקת שלי מאז שנולדה, לערב של טירוף. הילדים שלי תחת אש. אף אחד לא יודע מה קורה. מלחמה. ואני במרחק של 250 קילומטר.

לכל אחד יש אסטרטגיית התמודדות משלו. אני במצבי סיכון נמצאת בפייט, שזה אצלי עשייה אינטנסיבית. אריב עם מישהו (לרוב עם אורן בעלי), אכין אוכל, אסדר את הבית, אעשה טלפונים ואשלח הודעות כדי לבדוק מה קורה ואיך דואגים לאנשים שאני אוהבת ושהם תחת אחריותי (שזה בערך חצי קיבוץ בשלב הזה). בעלי, לעומתי, עוצר. מעדיף לדמום. להקשיב. לזהות מה הסיכון.

אבל בערב ההוא היינו צריכים שנינו רגע לצעוק זה על זה בטלפון כדי לסנכרן את האסטרטגיות שלנו. אני הסכמתי שלהיכנס לרכב בשעה עשר בלילה ולנהוג שלוש שעות בתנאי עייפות וחושך בתוך אזור מלחמה זה לא חכם, ואורן הבין שהוא חייב להעביר את הילדים ואת עצמו לתוך הממ"ד לכל הלילה, לפחות כדי שאני אהיה רגועה, וגם לטובתם.

ברבע לשבע בבוקר הסיר הרופא את התחבושת מהעיניים של אמא שלי. בשבע ורבע הייתי בדרך לילדים שלי, מסבירה לאורן בטלפון שהוא חייב להוציא אותם מהבית.

הלימודים בוטלו (החלטה מובנת אך מטופשת של פיקוד העורף), והילדים שלי - שמתעוררים בשש בבוקר - מספיקים עד שמונה לאכול שתי ארוחות בוקר ולפרק את הבית שלוש פעמים. אי אפשר להשאיר אותם סגורים בממ"ד או בבית.

בסביבות שמונה הגדול כבר מסיים לטפס ולקפוץ מכל חפץ המונח על הרצפה, ועובר לדברים התלויים על הקירות. הקטנה מביאה את הנעליים שלה, זורקת אותם על המבוגר האחראי, ומתחילה לצרוח תוך כדי נענוע חד־משמעי של הדלת, עד שהיא משחררת אותה מהצירים.

אני ידעתי את זה, ואורן ידע את זה, אבל היינו צריכים לריב שוב בטלפון כדי לגבש תוכנית. פשוט כי אני רציתי לנוע והוא לעצור.

וכך קרה שבתשע בבוקר כולם היו כבר על הרכב בדרך לבאר שבע ליום כיף מאולתר בפארק הילדים, ובעשר חיבקתי סוף־סוף את שניהם כשאני נושמת לרווחה. שניהם הגיבו באופן מתבקש לרגע הדרמטי, והתעלמו ממני. בצדק, מבחינתם.

הגדול מצא שבפארק יש מתקנים גבוהים ממש, שאפשר לטפס עליהם ולקפוץ מהם, והקטנה גילתה שהברווזים בגן מלאי אמון.

אני סימנתי שתי נקודות זכות לאימהותי המופלאה, המתבטאת בילדים רגועים, שלא לומר אדישים לאמא שסחבה אותם עשרה חודשים בבטן (כל אחד מהם, לא במצטבר). ואז ילדה אותם בבית בלי אפידורל. רק בצהריים, כשחזרתי הביתה עם תינוקת רכה ורדומה ברכב, החלו התובנות לחלחל.

בכביש המוביל אל הקיבוץ היה מחסום משטרה, וחייל צעיר ביקש תעודה מזהה. רק מי שמתגורר באזור רשאי להיכנס. מסוכן מדי להסתובב כאן סתם כך.

לא הצלחתי למצוא את תעודת הזהות בתיק העמוס מדי גם ככה, ואחרי כמה דקות חיטוט, לחוצה מהאפשרות שהקטנה תתעורר, אמרתי לו: "תשמע, אני לא מוצאת את התעודה, אבל, בחייך, אני עם תינוקת. נראה לך שהייתי מביאה אותה למקום מסוכן?" ופתאום הבנתי שכן, שזה בדיוק מה שאני עושה!

אני מביאה את התינוקת הרדומה והרכה שלי אלינו הביתה, והמדינה מגדירה את הבית שלנו כמקום לא בטוח. לפחות כרגע.

כשהחניתי את הרכב ראיתי שמישהו פרס מחלקה של חיילים מאחורי הבית שלי. הלכתי לבדוק מה שלומם ואם הם רעבים (באופן כללי, אם את צריכה הוכחה לכך שהזדקנת, זו העובדה שאת כבר לא הולכת לעבר קבוצה של חיילים כדי להתחיל איתם אלא כדי להאכיל אותם).

"הכל בסדר", אמר לי ילד בן 18 במדים, סיגריה בפיו, "יש לנו הכל. תשנו רגועים אנחנו שומרים עליכם". כמעט צחקתי לו בפרצוף. אתה בן 18, חשבתי לעצמי, ילד. אני זוכרת את עצמי בגיל 18. זה פלא בעיניי שאתה מצליח לקנח את האף לבד ולהשתין בלי להרטיב את הנעליים. ואני ממש צודקת. כי הוא בן 18, והוא תינוק.
וגם הוא צודק.

כי במציאות המוזרה הזאת שאנחנו חיים בה, אני באתי אליו לוודא שהוא אכל, כי אני אמא, והוא שומר עליי ועל הילדים שלי כי הוא חייל. ואם יפרוץ מישהו ממנהרה בשדות שעליהם משקיפה המרפסת האחורית שלי, הוא יעמוד בקו האש בינו לבין הילדים שלי, כי זה התפקיד שלו. ואם תפרוץ מלחמה, אז הילד הזה מגבעתי, שהוא ילד של אמא אחרת, יסכן את החיים שלו בשביל כולנו.

והתכווצה לי הבטן.

הילדים התעוררו מאוחר ממנוחת הצהריים. התמזל מזלנו.

היינו בבית באזעקה הראשונה. האפליקציה בנייד הראתה לי שהחל סבב חדש, אז הספקתי אפילו לסגור את חלון הברזל בממ"ד לפני שהתרסקו עלינו 520 טילים בפחות מ־24 שעות.

איכשהו זו תמיד האזעקה הראשונה שהיא הכי מפחידה. איסוף הילדים והריצה הזאת לממ"ד. בדרך לממ"ד, בעודי מרימה את הקטנה ומתחילה לרוץ איתה, היא הושיטה יד וחטפה מהשולחן חתיכת עוגה, ואז ישבה שעה תחת מטר טילים נינוחה ומכרסמת. ילדה חכמה.

אחיה, לעומתה, התחיל לבכות וקרס לתוכי. "אני לא אוהב צבע אדום", הוא אמר. "זה מפחיד אותי. אני לא רוצה יותר צבע אדום אף פעם". ואני חשבתי על החיילים שבחוץ. ושפתאום זה אמיתי מבחינתם. ומפחיד. ומלחמה מתקרבת. וקיוויתי שהם הספיקו לתפוס מחסה.

ובמדינה שלנו, מה שקרה לפני כחודש הוא כבר היסטוריה.

אז כן, אני יכולה לספר שזה היה ערב ולילה של מלחמה. ארוחת ערב תחת אש. מקלחות תחת אש. הירדמות תחת אש. כולם חשבו שהפעם הממשלה לא תבליג על זה.

למחרת, תחת מחאה, ארזתי שוב בימבות, תרופות, חיתולים, בגדים, משחקים, ספרים ואוכל. חבל להשאיר במקרר שיתקלקל. יצאנו ליום כיף בירושלים, ואחר הצהריים נסענו לחיפה, וכשהגענו כבר הייתה הפסקת אש, אז למחרת בבוקר חזרנו הביתה, לכאילו שגרה, שהפכה אחרי כמה ימים לשגרה ממש.

תושבי העוטף הבעירו צמיגים מרוב ייאוש על אוזלת היד ועל תחושת הנטישה. הסבב הזה שרף ושבר רבים וטובים. התחושה היא של אישה שנאנסת כשכולם שומעים את הצעקות שלה, ואף אחד לא מושיט יד להפסיק את האונס.

מאות אלפי אזרחים שמרגישים שהממשלה שלהם משלימה באופן מוחלט עם העובדה שמכאיבים להם שוב, ושוב, ושוב - ואין מבוגר אחראי. אין מישהו עם חזון או רצון לייצר שינוי. והכל מכוסה במילה מכובסת כזאת, הסדרה, מילה שאין מאחוריה כלום חוץ מילדים מפוחדים. וזה הכעיס, וזה היה מייאש, וזה התיש. ועדיין.

כשאני עומדת מול עצמי לבדי, אני מוכנה. אני באמת מוכנה לסבול שוב ושוב. עוד סבב ועוד סבב, ובלבד שלא ייהרגו ילדים. מתי הפכנו למין עולם כזה, שלגיטימי להרוג בו ילדים, לשלוח אותם למות, להגן עליהם ממוות?!

אני לא רוצה שהחיילים הללו בני ה־18 או ה־20 ימותו בשום קרב. אני לא רוצה שהילדים בצד השני ייהרגו במתקפות חיל האוויר. בטעות. רק בטעות. כי פצצות מתפוצצות וטעויות קורות. אני לא רוצה ילדים מתים. לא לידי. לא על מצפוני.

אז אם מחיר העובדה שאין כאן מנהיגות ראויה (גם לא בצד שלהם) משמעו עוד סבב, אנשום עמוק ואעבור את הייאוש הזה עוד פעם. ועוד פעם. ועוד פעם.
ואני מבטיחה - אימהות אחיות, אימהות לחיילים, אימהות לילדים, אימהות לקצינים בכירים אלמונים - אני מבטיחה שלא משנה כמה קשה יהיה לי, לא אתפלל למלחמה.

אני מבטיחה לא לשאת תפילה שיש בה כדי לסכן את הילדים שלכן, לא משנה כמה מתוסכלת, עייפה, מפוחדת ומאוכזבת אהיה.

כן אתפלל לכך שבסופו של דבר תיבחר כאן הנהגה עם השראה, הנהגה עם חזון, הנהגה שתצליח להוביל לשינוי. מתפללת שבסופו של דבר יהיה כאן שלום, שבסופו של דבר תנצחנה האימהות.