באחת בלילה פרקתי את הבכור בשדה התעופה. מדוגם, ייצוגי, על חאקי מלא, עם המטפחת המגולגלת הזאת על הצוואר שהם קוראים לה עניבה, וכל מיני פאצ'ים וסמלים וסיכות. נו, מה אני מבינה בצופים? עולם מושגים חדש. אצלנו היו שרוך אדום וחולצה כחולה וגמרנו. אבל הקיבוצניק שלי בחר צופים, והוא צופה נלהב בשבט של המושב הסמוך, זה שלפעמים אני קוראת לו בטעות "קן" וחוטפת על הראש.

המשלחת בדנמרק. עם כל יום שחלף, וכל מקבץ תמונות נוסף, הלך הלב והתרחב

הוא הקיבוצניק היחיד בגדוד, והעובדה שהקיבוץ שלנו הוא הראשון שהוקם על ידי הנוער העובד, לא רלוונטית לו בשום צורה. אני מתה על זה שהוא עושה את הבחירות שלו ככה נקי, בלי רעשי רקע של להיות כמו כולם. האינדיבידואליזם שלי בגילו (מגרד את ה־14 מלמטה) נעה על מנעד מצומצם, חריץ הזדמנויות שולי שאִפשר אז החינוך הקיבוצי – לבחור בארוחת בוקר בבית הילדים בין חביתה למקושקשת, וביום שישי לעוף על הבחירה המסעירה בעליל בין ארטיק שוקו לווניל.

אחרי חודשים של הכנה קפדנית בתהליך קבוצתי – כי ככה זה בצופים, מתברר – עלתה משלחת הנוער על פקלאותיה, תלתליה, חצ'קוניה, זיפיה והורמוניה למטוס אל דנמרק, ואנחנו התגלגלנו הביתה עם בליל רגשות בלתי־מעובדים בעוגת שכבות של גאווה גדולה, ציפייה לחוויה אדירה בשבילו, ומחשבות קטנות טורדניות על מה יהיה אם ישכח את המגבת כשילך למקלחת במחנה, והאם הוא הפנים כבר שסנדוויץ' מהבית שנשאר בתיק 48 שעות אינו ראוי למאכל אדם. נדמה לי שהוא הבין את הנקודה אחרי התקרית הקודמת אבל לכי דעי איך עובד ראש של נער מורעב עם שאריות בגט גדוש חומוס בתיק גב.

אוהלי סיירים, מיומנויות, אתגרים ובישולים. חיים פשוטים ואמיתיים (צילום: אסנת קרפלוס)

לאור העובדה שהנוער נותק מהאיבר הסלולרי שלו לטובת תקשורת בין־אישית בין עצי היער הדני, הפכה קבוצת הווטסאפ של ההורים לערוץ תקשורת בלעדי. קצת כמו בימים שהטלוויזיה הייתה בשחור־לבן והיה רק ערוץ אחד. המידע מדוד, העדכונים קצובים, ויש אפילו מרווחים להכניס בהם דמיונות, ציפייה וגעגועים.

ראש המשלחת – רעמת תלתלים אנרגטית ומורעלת ("צופים זו דרך חיים") אבל מגובה בחום אימהי מרגיע ("הילדים מהממים"), צדיקה היודעת נפש בהמותיה הפולניות – טפטפה ארצה דיווחים על בסיס יומי, מגובים בראיות מצולמות.

עם כל יום שחלף, וכל מקבץ תמונות נוסף, הלך הלב הפולני והתרחב: מסדרי בוקר בין־לאומיים, אוהלי סיירים כתומים, סנאדות, חבלים, בישולים, מיומנויות ואתגרים, חיים פשוטים ואמיתיים, זריחות מעל הצמרות, שקיעות מהפנטות, שילוב של משמעת, טבע, צניעות וחברוּת.

המתבגר שלי חוטב עצים עם גרזן ברצינות תהומית, שותה תה של בוקר בכוס רב־פעמית וחותר בקאנו בפיסת גן עדן אלוהית. הוא נראה מאושר, וההוכחה החותכת שניתוקו מהמחשב ללא משככי כאבים מוציא ממנו את כל הטוב הזה, מצליחה לרגש אפילו ציניקנית כמוני.

רגעים של יחד שיישארו בנימים. הניתוק מהמחשב עבר ללא משככי כאבים

בשעה 14:21 צפצפה הודעה בווטסאפ המשפחתי: "יש לי wifi לעשר דקות". מזל שאחיו הצעיר ואמו המזדקנת היו ערניים מספיק לעוט כמו נשר על השלל הזמין. הפצצנו אותו מיד בהצהרת געגועים. זה לא עבד עליו. רק גרר תגובת הבהרה: "אני עוד מעט הולך לחפש סרטנים באגם". יענו בתרגום חופשי: באמאשלכם, זמני קצר ורגשנות לא תמצאו כאן.

ב־14:31, אחרי כמה תשובות ענייניות, הוא חתם את התכתובת ב"טוב אני צריך ללכת". אבל יש ראיות ללב אדום ששוגר על ידו. ועוד מהבהב.

כעבור שבוע, באישון ליל, התייצבתי שוב בשדה התעופה לאסוף את הכבודה. העיר העצומה הזו מבהילה אותי – אז הפעם, לאור אירועים קודמים שהשתיקה יפה להם, נצמדתי אל אחורי רכבה של ת', אחת האימהות, כי עם כישורים מחפירים בניווט ויכולת מביכה לפספס את הטרמינל הנכון למרות הווייז והשילוט, עדיף שתפקידי את גורל ניווטייך בידי מפקדות הראויות לכך. בכל זאת הילד חוזר אחרי שבוע בחו"ל ולא נעים שיפגוש את כל ההורים בדום מתוח ועיניים מבריקות ואת עוד מפטרלת בנתב"ג, תולשת שערות לבנות, בין אזור רכב תפעולי לטיסות יוצאות.

בדרך חזרה הביתה הוא הפתיע בגדול. עם העייפות, העצירוּת הזמנית והקשיחות הטבעית, תקף אותו פרץ של פטפוט ושיתוף, בחוויות העוצמתיות, הטריות, ברגעים הקטנים של יחד שנחרטו ויישארו לו בנימים.

כשסיפר שהמכתב מהבית, זה שכתבתי לו באהבה (כולל תמונות מדובבות של החתול והחתולה) ונמסר לו שם מעבר לים באחד הלילות, גרם לו לצחוק ולבכות – חשבתי שאני הוזה. זה הנער ששלחתי? ההוא שספון בחדרו מול המחשב עם תקשורת חד־הברתית? אלוהי הגיימינג והאינטרנט האלחוטי, עשה לי ריסטרט, צבוט אותי.

על שלושת מגשי הסושי שהמתינו לו בבית קיבלתי כמה נקודות, אבל הוא דיבר אִתי כבר לפני, נשבעת.

למחרת לקראת הצהריים הוא התגלגל אפוף לסלון. חשבתי שיתחבר ברעידות למחשב ולאוזניות, ישלים פערים של מכור, אבל כלום. נמרח על הספה ומלמל משהו שהוא לא רגיל שאין משימות, בישולים, עבודות, שאין משהו שצריך לעשות.

כשהרמתי את הראש מהמסך קלטתי שהוא אשכרה מחפש תקשורת אנושית. רק בשביל זה, היה שווה הכול.