באוגוסט 2018, כך דווח באתר המטה השיתופי (מט"ש), התקיים במעברות עוד מפגש של פורום מזכירי קיבוצים שיתופיים אשר מתקיים אחת לכמה חודשים בקיבוצים שיתופיים שונים. זר, לו קרא זאת, עשוי היה להתרשם שקיבוץ מעברות נמנה עם מעוזיו האיתנים של המט"ש, ושהפורום המכונה מזכירי קיבוצים שיתופיים הוא גוף רב־משקל וחשוב מבחינת תרומתו לחיזוקם של ערכי השיתוף והשוויון.

מעברות כמשל. אם הקיבוצים האחרונים שנותרו שיתופיים יהפכו לפעריים, השוני ביננו לבין יישובים קהילתיים או מושבים פשוט ייעלם. צילום: צביקה טישלר

אבל כעבור שנה בקירוב, ביולי 2019, דיווח עיתון זה שקיבוץ מעברות עומד על סף מעבר להתנהלות פערית (דיפרנציאלית), לאחר שכבר 60% מחבריו תומכים בכך (מתוך 75 האחוזים הנחוצים להשגת הרוב הנחוץ מבחינת תקנון האגודות השיתופיות). ובאשר ל"משקלו הרב" של פורום מזכירי הקיבוצים השיתופיים, הרי שבשום מקום ובשום מסמך רלוונטי לא נכתב ולא נאמר שמזכירי הקיבוצים השיתופיים מוכרחים להיות בעלי גישה שיתופית־שוויונית.

ומאחר שאני מכיר בקיבוץ השיתופי שלי יותר ממזכיר אחד הדוגל (או שדגל) בגישה הפערית והלא־שוויונית, לא אתפלא אם ייאמר לי שגם במעברות של היום ישנו מזכיר שאינו דוגל ואינו מזדהה עם הגישה השיתופית־שוויונית. גם לא אתפלא אם יתברר לי שגם ביותר ממאתיים הקיבוצים שכבר עברו להתנהלות פערית ולא־שוויונית כיהנו מזכירים רבים שגם הם לא שרו שירי שוויון בבוקר ולא רקדו ריקודי שיתוף בערב.

הגישה שלפיה מזכיר הקיבוץ השיתופי הוא גם מזכיר הסניף השיתופי־שוויוני בקיבוצו היא פרי גישתו המקורית וההתחלתית של הזר"ש (הזרם השיתופי) משנת 1999, שלפיה הוא יתבסס על קיבוצים ועל השתייכות קולקטיבית אליהם, ולא על חברים שבחרו להשתייך לזרם זה באופן אישי.

וכדאי לדעתי לעסוק כאן גם בהיבט נוסף של אותה השתייכות קולקטיבית, והוא הצד השני של המטבע: מרגע שקיבוץ כלשהו (יגור ודגניה ב' למשל, מן העבר הלא רחוק) עובר להתנהלות פערית, כל חבריו חדלים אוטומטית מלהמשיך ולהשתייך למט"ש, ומזכיריו חדלים אוטומטית גם כן מלהמשיך ולהשתייך לאותו פורום שהזכרתי. ומאחר שמספרם של הקיבוצים הפעריים הגיע כבר לכדי 85% מכלל קיבוצי התנועה, הגיע הזמן לדעתי שהנהגת המט"ש תחליף דיסקט ותגיע לכדי מסקנה כה מתבקשת, והיא שיש להמיר את ההשתייכות הקולקטיבית־אוטומטית הזו למט"ש בהשתייכות אישית אליו, מתוך בחירת החבר.

אני קורא לבחירה אישית, הן מטעמם של חברים מן השורה והן של מזכירים, שהמשותף לכולם - בקיבוצים הפעריים והשיתופיים כאחד - הוא אכפתיות להמשך קיומם של ערכי השיתוף והשוויון בתנועה הקיבוצית, ולא עוד אכפתיות "כאילו", המתבטאת בהשתייכות קולקטיבית של כל חברי הקיבוץ השיתופי למחנה השיתופי־שוויוני, גם אם חלקם דוגלים בדרך הפערית והלא־שוויונית. כי אם לא כן, סביר ביותר להניח שמעברות לא יהיה הקיבוץ האחרון שאוטוטו יהפוך גם הוא מקיבוץ שוויוני לקיבוץ פערי.

ברצוני לסיים את רשימתי זו בהתייחסות קצרה לסוגיית ייעודו של הקיבוץ: רבים הם חברי הקיבוצים, בהם גם חברי קיבוצים לא־שיתופיים, המרבים להתרפק על עברה של התנועה הקיבוצית כמעין מגדלור ערכי לחברה הסובבת אותה, ומייחלים לחזרתה אל מרכזה של הבמה הערכית־חלוצית.

אבל בהנחה שייעוד אינו נפרד מייחוד, איני רואה לנגד עיני ייחוד אחר (ביחס לחברה הפערית והלא־שוויונית העוטפת את התנועה הקיבוצית שלנו) מלבד היותו של הקיבוץ חברה שיתופית־שוויונית, אלא אם כן יהפכו גם אחרוני קיבוציו השיתופיים־שוויוניים לקיבוצים פעריים שהשוני בינם לבין יישובים קהילתיים או מושבים אינו גדול.