צווחות האימים על הבוקר העידו שמשהו חריג קורה שם בחוץ. תהיתי אם זה מצדיק את הקימה שלי מהמחשב בשליש השני של הקפה הראשון. עם כל הכבוד לכולם, רק עניין של חיים או מוות מצדיק תקשורת כלשהי עם העולם החיצון בחצי השעה הראשונה של היום. ובכן, מתברר שזה היה עניין של שניות לפני המוות.

פתחתי את הדלת לקול מהומת קרע־קרע. בשולי המדרכה שכב על צידו גוזל מגוּדל של עורב. אחר כך למדתי את המושג "פרחון", שזה עורב קטן בראשית לימודי התעופה שלו; פרח טיס בתחילת המסלול, רק שהמסלול של הפרחון החמוד נראה כרגע כמו מסלול התרסקות בטוח. מעליו חגה בהתקהלות קולנית להקת עורבים שהתגייסה לעזרת הוריו. העורבים ניסו נואשות לשמור על חייו ולהניס את להקת החתולים השכונתית שחגה סביבו בציפורניים שלופות ובמבט של "אמא שלך קרע־קרע, הינה אני מפרק לך ת'צורה".

בצעד רגוע ושקול עשיתי מייד מה שצריך לעשות במצבי חירום, כלומר לצרוח ולנופף בידיים. זה תמיד מוכיח את עצמו. ואכן, בתוך רגע הגיח מהבית בני הצעיר, בלבוש חלקי ובקורי שינה מלאים. התעורר לתוך סצנה של סרט אימה. רק אומרת שהילד הוא נפש רגישה לחיות באשר הן. בקיצוניות. מאלו שיעצרו בפתאומיות באמצע הליכה, "רגע אמא, אני נותן לנמלה לעבור", ויקדישו דקה בכל בוקר בדרך לבית הספר ללטף חתולת רחוב לבנה שהתאהבה בו עד מעל הראש והשפם.

המשכתי בקו המוחזק והבוגר שבו התחלתי (אין כמו דוגמה אישית של אם לבנה), וצרחתי לעברו "אני לא יודעת מה לעשות!" לראות את אמא שלך מבועתת בין להקת חתולים המשחרים לטרף לבין סיירת עורבים שתילחם עד זוב דם על פרחון אחד חסר ישע - זה ללא ספק נוסך ביטחון. ביטחון מלא של 'אם קורה לי משהו, עדיף שאני לא אבנה עליה'.

בסצנה הבאה נרשם שיפור מרשים בתפקודי. לוחם הצדק הצטרף אליי למחול הנסת החתולים, ואז הוצב בעמדת השמירה בזמן שאני מחייגת לכוחות הרפואה והישועה. הטלפון הראשון היה לפקח של רשות שמורות הטבע והגנים. הוא הקשיב באמפתיה לתיאור המצב, ולבסוף השיב בקצרה שבעורבים לא מטפלים. זה מין פולש. "תני לחתולים לסיים את העבודה". נו באמת, אפילו במחבל פצוע מטפלים, אז בעורב לא? ניתקתי והסתכלתי לפרחון האפור בעיניים. היה לו מבט חכם. הוא ידע שאם אני זזה ממנו הוא מת בתוך דקות, קרוע לחתיכות, ומסיים כערמת נוצות על הדשא.

הטלפון השני היה לווטרינר טרי בקיבוץ. הוא לא מכיר אותי, ואני לא אותו, אבל הוא שמע שיש חיה במצוקה ובא. אז מה אם לעורבים שחולקים איתנו את הכדור הזה יצא שם רע. בדק את הרגל הפצועה ואת הכנף, ואמר שניתן לו צ'אנס. אם יידרדר מצבו, אז הוא ייקח אותו לאשפוז בספארי.

עודד העורב. לבד בלי אבא ואמא, ועדיין לא אוכל בעצמו. צילום: עפרי קרן

את הלילה הראשון העביר חורחה הפרחון אצלנו בשירותים בכלוב קטן של חתולים. בבוקר פתחתי בחשש את הדלת, מקווה שלא החזיר את נשמתו לבורא. הוא עמד זקוף, במבט חכם ועצוב. תינוק לבד בכלוב, בלי אבא ואמא, שעדיין לא אוכל בעצמו. יובל הווטרינר הגיע לביקור רופאים, שקל, האכיל בפינצטה עמוק לגרון, בדק בידיים רגישות, ולקח אותו איתו לאשפוז בית. טיפול צמוד מסור בהשגחה מלאה.

למחרת בבוקר ווטסאפ משמח. "עודד נראה טוב! אוכל ועולה במשקל. אם ימשיך ככה אני רוצה לנסות להחזיר אותו להורים שלו כבר השבוע".
רגע! עודד?! "אצלי הוא היה חורחה", עניתי בהכנעה. "אני אוהב שמות עבריים", השיב יובל, וציין שזוגתו קראה לו בכלל חוליו. ובכן, שיהיה. לא נתעכב על זוטות. מקסימום יחליף שם בגיל 18.

מיום ליום התחזק העורב הלוחם עודד־חוליו־חורחה. אכל בעצמו עיסה מגרה של גמבה עם ביצה קשה בקליפתה, וגם מזון חתולים רטוב, וזעק בקריאות רמות את בדידותו. כשנסע יובל ליום אחד הוא ביקש שאקפוץ להאכיל את הפרחון המאושפז. אפשר היה לראות בעיניו הכחולות של הגוזל עצב תהומי וכמיהה קיומית לחברה. ואי אפשר היה לפספס איך זקף ראש והקשיב בריכוז כששמע מבחוץ שיחת עורבים זרים.

את הקן של הוריו לא הצלחנו לאתר בין צמרות עצי השכונה, וכשהחל לרדת במשקל, הווטרינר שלו החל לדאוג שהגעגועים והייאוש נוגסים בנפשו הרכה והחליט לנסות לשחרר אותו. עודד־חוליו־חורחה זינק בשמחה אל עץ הזית הקרוב. קיטי, החתולה האפורה של יובל, זיהתה הזדמנות בלתי חוזרת, ושיפרה עמדה על הדשא למרגלותיו. שיהיה לו ברור, לחוסה היפה - מעידה אחת והוא אצלה בפה. אבל אז התברר, בשידור חי מאוד, עד כמה מפעים הוא הטבע. עורב בוגר וחזק הופיע מייד ולקח את הגוזל תחת חסותו. קיטי נשארה ללקק את גאוותה הרמוסה, בלי ארוחה ובלי שם עברי.

אחרי שעה היה עץ הזית ריק. קיטי חזרה לרבוץ על הכורסה במרפסת, ושום ערמת נוצות מרוטות לא נראתה באזור. לא סתם מוגדר העורב האפור כציפור החכמה ביותר. הוא עושה שימוש בחשיבה לוגית לפתרון בעיות; חיה מתוחכמת, עם קשרים חברתיים חזקים והורות מרשימה הממשיכה לדאוג לגוזליה גם לאחר שבגרו ועזבו את הקן.

בהצלחה, פרחון אמיץ. אל תיקח את זה אישית שלפעמים אנחנו, בני האדם, חושבים עליכם דברים רעים. מקווה שהחבר'ה אימצו אותך בחום ובאהבה. ומי יודע, אולי אפילו הצלחת למצוא את אמא ואבא בין צמרות הקיבוץ גם בלי לפתוח את תיק האימוץ.