אני לא אדם של חורף. אולי עכשיו אהיה קצת יותר, כי ילדי־אהובי נולד בחורף, אבל כל עוד זה קשור רק אליי - אני מעדיפה עונת מעבר חביבה, ותמיד אעדיף חום על קור. את תקופת החורף הקשה בארצנו עוזרים לי להעביר ההצדקה ללבוש פיג׳מה לכל מקום, מרקים וסרטים.

אלה, בערך. אומה תורמן בלהרוג את ביל, צילום: שאטרסטוק

וכיוון שיש לי רק מתכון אחד בערך למרק ירקות סטנדרטי להפליא - אני מעדיפה להמליץ כאן על עשרת (ועוד קצת) הסרטים שתמיד כיף וכדאי לחזור ולצפות בהם בימי חורף משמימים במיוחד:

1. נוטינג היל - קיטש קיטש, אבל במיטבו. והבריטים עושים את זה טוב הרבה יותר. וג׳וליה רוברטס המתוקה הזאת היא בסך הכל אישה, כמוני־כמוך, עומדת לפני גבר ומבקשת שיאהב אותה.

2. צעצוע של סיפור 1, 2, 3 - אני רק מחכה שילדי יגדל כבר ויכיר את וודי, את באז ואת כל החבר׳ה. דרך אגב, אני הכי אוהבת את הסרט השלישי.

3. Kill Bill - אחד הטרנטינואים האהובים עליי. אומה טורמן שם בדרגת אלָה בערך.

4. ריקוד מושחת - אל תשחקו אותה. כולנו מסוגלים לראות את הסרט הזה גם אלף פעמים. כולנו רוצות להיות בייבי, כולנו רוצים להיות פטריק סווייזי. כולנו חלמנו פעם אחת בחיים לרקוד ככה. כולנו לא מודים בזה.

5. שר הטבעות, הטרילוגיה - ולו רק בגלל אראגון, אבל גם בגלל סיפור הטבעת המרתק, שפת האלפים המדהימה, הפלך, סמוויז גמג'י החבר הנאמן, גולום המפוצל וגנדאלף האפור.

6. משפחת בלייה - למות מרוב קסם של סרט. ואם כבר צרפתים, אז גם מחוברים לחיים, שמשאיר אותך בתחושת אופטימיות וגורם לך לאהוב את עומאר סיי לנצח.

7. אווטאר - זה אומנם עלה לי בכאב ראש בגלל משקפיי התלת־ממד, אבל נכנסתי ממש לעולם אחר. פנדורה מבחינתי היא מקום קיים, ממש כמו נתניה ופתח תקווה, וברור לי לגמרי שיש שם אווטאר מקבילה לי.

8. ג׳רי מגווייר - ולאו דווקא רק בגלל ה־you complete me. יותר בגלל קובה גודינג ג׳וניור הענק, וגם בגלל הילד הממושקף הכי מתוק בהיסטוריה של הקולנוע.

9. Paper clip - סרט דוקומנטרי קטן על שני מורים אמריקאים מעיירה קטנה בארצות הברית, שהחליטו לעשות פרויקט שכבתי קטן בנושא השואה דרך מהדקי נייר פשוטים. הפרויקט נעשה ענקי ושינה חיים. ואני, אחרי חבילת טישואים שלמה, נזכרתי למה בחרתי להיות מורה.

10. לא יכולתי לוותר על לב אמיץ, נפלאות התבונה, הכי טוב שיש, פאץ׳ אדמס, דדפול 1, 2 ומלתעות, שעד היום גורם לי לחפש כריש בים לפני שאני נכנסת לטבילה.

ועכשיו, אחרי שהתעצבנתם על הרשימה שלי, בטח שמתם לב שאין סרט ישראלי. אז ככה, כותבת הטור מודה ומתוודה בתחושת כישלון ואשמה, שסרטים ישראליים היא משום מה רואה בטלוויזיה ולא בקולנוע. נושא זה נמצא בבירור מקיף.

בעצם, כשאני חושבת על זה ברצינות, אז כשהייתי קטנה לקחו אותי ההורים שלי לתל אביב לצפות בסרט אבא גנוב, ויהודה ברקן היה בקולנוע. אני חושבת שזאת היתה הבכורה. ייתכן שמאז רגע השיא הזה של חיי, פשוט פחדתי שמכאן והלאה זה רק יכול להידרדר, והדרתי את עצמי מכל סרט ישראלי אחר.