"...הלכו מנחמקֶה וחַנקה לוועדה הממונה על הדירות וביקשו בפשטות דירה משותפת. ניתן להם אוהל לדירה, אוהל שלהם, משותף לשניהם. אוהל לבן". ("מעגלות", דוד מלץ, עין חרוד, תש"ח).
"אהבת נפש היא אוהבת את חדרה, אף על פי שהוא קר בחורף ולוהט בקיץ והתקרה דולפת והקירות סדוקים. [...] אסור להתלונן. " ("קירות עץ דקים", נתן שחם, 1977).
אוהל המשפחה, ולימים החדר, היו הביטוי החומרי הבולט בתהליך שבו הפכה החברה הקיבוצית - הראשונית, הרווקית, ההומוגנית, שבה לכולם צרכים מעטים ודומים ו"היחד" הוא המגן מפני הבדידות - לעולם שבו נוצרים תאים חדשים; תאים זרים שהורסים את המרקם האחיד ויוצרים עולמות קטנים, נבדלים, המזינים את עצמם בחוויות פרטיות ופרטניות, שיש להם רכוש פרטי (הילדים שלהם) ושאינם זקוקים ל"יחד" כדי לא להיות בודדים.
שמואל גולן, מהאבות המייסדים של החינוך הקיבוצי, כותב ברבעון הקיבוץ הארצי "הדים לשאלות החברה הקיבוצית" (1961): "הקיבוץ אינו מתייצב נגד המשפחה, אלא רואה בה חלק אינטגרלי של עצמו, מכבד את הקשרים האינטימיים בתחומה, אך מטמיע בעת ובעונה אחת את הווי המשפחה בהווי חברתי כולל. [...] הקולקטיב הסוציאליסטי רוצה בקיומה של המשפחה, [...] אבל חותר לחיסול הניגודים שביניהם ולאינטגרציה של המשפחה בתוכו".
מי שבקיא בטרמינולוגיה הבולשביקית מבין כי "לחתור לחיסול ניגודים" משמעותו איוּן מי שמצוי מנגד (קרי המשפחה), ו"אינטגרציה בתוכו" משמעותה היטמעות (מוסד) המשפחה בתוך (מוסד) הקיבוץ ללא השארת עקבות.
עד כאן היסטוריה. אך קוצר הראות של אז מלווה אותנו גם בעשורים האחרונים, במיוחד באחרון, שבו תנופת שיוך הדירות הגיעה לשיא. התמונה המצטיירת בהסתכלות מפוכחת קדימה שונה לחלוטין ממה שרובנו חושבים כתמונה טובה או ראויה לעתיד.
הדירות שקיבלנו מהקיבוץ נועדו לאפשר לנו להקים משפחה מושרשת ויציבה בקיבוץ, ובכך לחזק את הבית קיבוצי, להעשיר אותו ואת חיינו שלנו, וליצור תשתית לבנינו, לבנותינו ולצאצאיהם להמשך חייהם בקיבוץ, בבתים שיקבלו הם מהקיבוץ.
דירות הקיבוץ ששויכו לנו בעשור האחרון תפקידן הפוך. הן לא נועדו להעשיר את הקיבוץ, אלא את ילדינו ואת נכדינו שבקיבוץ ושמחוץ לקיבוץ. הן ירושה. הן תחליף כסף שיחולק בין שארינו בבוא יומנו.
הרצון של חברי הקיבוץ "להשאיר משהו לילדים" בבוא יומם; המצוקות הכלכליות המיידיות של סוף המאה הקודמת, שגרמו חוסר ביטחון ואובדן אמונה; קוצר הראות; חוסר המנהיגות; אובדן הדרך, לצד נכונות הממשל האנטגוניסטי לקיבוץ (ורמ"י) להסכים לשיוך הפרטני מתוך הבנתם כי מהלך זה יקל עליהם לפורר את שליטת הקיבוץ על נכסיו ולהעבירם לשליטתם (ואנחנו שיחקנו לידיהם) - כל אלה הביאו את הקיבוצים לאמץ את הפתרון הפשטני, המלהיב את דמיונו של כל קפיטליסט זוטר: להשאיר בית.
אבל זו טעות. אנחנו מורישים מבנה מגורים. הבית הוא הקיבוץ, והבית הזה צפוי להשתנות באופן דרסטי.
בשני העשורים הבאים, אולי בשלושת העשורים הבאים, כאשר "הדור המשויך" ילך לעולמו במספרים גדולים, לא יהיה כוח בעולם שימנע מכירת הירושות לכל המרבה במחיר. בידי הקיבוץ לא תהיה יכולת ארגונית וכספית לבלום את התהליך או לכפוף אותו לתקנון הקיבוץ. אנחנו רואים את זה כיום בשכונות ההרחבה שדיירים חדשים רוכשים בהן בתים מדיירים קודמים ומתחלפים ללא מעורבות הקיבוץ, למרות התקנון.
חזקת הקניין במשפט המערבי היא חזקה הגוברת על אחרות, וזו צפויה לתת עדיפות ליורש(משה מילנר, לע"מ)
חזקת הקניין במשפט המערבי היא חזקה הגוברת על אחרות, וזו צפויה לתת עדיפות ליורש הרוצה למכור את בית הוריו על פני תקנון הקיבוץ (אם ינסה להגביל אותו).
אין לי הצעות לשינוי המצב כיום למי שנמצא כבר בתהליך. אני לא בטוח שזה אפשרי, אף על פי שנדמה לי שקיבוץ או שניים ביטלו את החלטת שיוך הדירות ומצאו פתרונות נכונים יותר לאפשר לחבריהם להשאיר ירושה כספית, מבלי לפגוע באוטונומיה לכאורה של הקיבוץ.
רק רציתי לומר שלדעתי העשור האחרון איננו טומן בחובו טובות לעתיד הבית הקיבוצי.