איך מסכמים חמש שנים בחמש מאות מילים? אין ספק שזו משימה מאתגרת. בעוד כשבועיים יצוינו חמש שנים למבצע או למלחמת צוק איתן. שלוש שנים וחצי מתוכן עברו בשקט כמעט מוחלט, אך השנה וחצי האחרונות היו אחרות בתכלית.
גילוי נאות, את צוק איתן עברנו בכפר מנחם (יעל היא בת הקיבוץ וחיינו שם במשך כשנתיים), בטווח הארבעים קילומטר מהרצועה. לנחל עוז הגענו מייד לאחר המלחמה. חיפשנו קיבוץ שיש בו קהילה אמיתית, חיי תרבות, ערבות הדדית, קרוב ככל הניתן לקיבוצים של פעם. בצוק איתן, בזמן האזעקות בכפר מנחם, ידענו על האזעקות בנחל עוז ובסביבה, ומשהו בתת־מודע גרם לי להחליט לבחון את המעבר לאזור. עשרה ימים לאחר שהוכרזה הפסקת האש ביקרנו כאן לראשונה – והתאהבנו. זה משהו באוויר שלא ניתן להסביר במילים, אבל כל מי שמגיע מרגיש זאת מייד. כחודשיים לאחר מכן עברנו לחיות בנחל עוז, ומאז מצאנו כאן בית. חודשיים נוספים עברו, ואלה - בתנו הבכורה - נולדה כאן.

משפחת אורן-דננברג. יש כאן משהו באוויר שקשה להסביר במילים
שלוש שנים וחצי חיינו בגן עדן כמעט מוחלט, אך לא יכולנו להתעלם מהמצוקה הגוברת בקרב שכנינו. בכל חזרה שלנו לקיבוץ בשעות החשכה נגלתה לעינינו רצועת עזה החשוכה, ועימה התובנה המחלחלת שטוב לא יכול לצאת מזה. לא עצמנו את עינינו לנוכח המציאות, והפנמנו שימים מאתגרים יותר אורבים מעבר לפינה.

ואת אשר יגרנו בא לנו. לפני שנה וחצי החלו ההפגנות והפרות הסדר על הגדר, אלו שקיבלו את השם צעדות השיבה. משם התפתחו העניינים לטרור העפיפונים והבלונים, למאות שרפות שכילו עשרות אלפי דונמים של שטחים חקלאיים ושל חורש טבעי. בלוני נפץ, פיצוצים ליליים על הגדר, וההיי לייט - כמובן, עשרה או אחד עשר סבבי הסלמה (תלוי מי סופר) שכללו ירי של מאות פצצות מרגמה ורקטות, תקיפות רבות של חיל האוויר, פיצוצים, יירוטים ומה לא.

טרור העפיפונים והבלונים. שרפות שכילו עשרות אלפי דונמים (צילום: טום אורן-דננברג)

בשבועות האחרונים החלו להתפרסם כל מיני כתבות בתקשורת ופוסטים בפייסבוק על השבר שחווים כאן התושבים ועל עזיבות של משפחות בעוטף עזה. אינני מזלזל בדברים, ואינני מקל בהם ראש, אך חשוב להיות כנים ואמיתיים ולשים את הדברים בפרופורציה הנכונה. כל משפחה שעוזבת היא עולם ומלואו. כולם מכירים כאן את כולם, גם אם רק מרחוק, ולכן הכאב של המשפחות הללו הוא הכאב של כולנו.

אבל המציאות היא אחרת לחלוטין, וחשוב לספר אותה. בנחל עוז לא הייתה עזיבה בשל המצב הביטחוני בשנה וחצי האחרונות. אי אפשר להתעלם מעזיבה של מספר משפחות, אך העובדות מדברות בעד עצמן. יש בנייה, מגיעות מאות משפחות, והצמיחה הדמוגרפית בשיאה.

עם זאת, חשוב לא להסתנוור מנתוני הקליטה, כמו שלא צריך לשקוע במרה שחורה עקב העזיבות. אסור להתעלם מהבעיה הקשה ביותר שחווה כל מי שחי כאן - ההתעלמות המוחלטת מצד ההנהגה; ההבנה הברורה שדין מושב משמרת או תל אביב אינו כדין נחל עוז או שדרות. ישנם חברי כנסת ושרים האומרים זאת בפה מלא, אחרים מוכיחים זאת במעשיהם. העובדה היא אחת: אין מדיניות, ולפחות מאז צוק איתן לא ניתן לנו כאן שום אופק, לא בדיבורים ולא במעשים, שמישהו מתכוון לפתור את הבעיה המדינית מול עזה. הלא ברור לכולם שהיא לא תיעלם ולא תיפתר מעצמה.

שדות נחל עוז. אין מדיניות ואין שום אופק (צילום: טום אורן-דננברג)

החיים שלנו כאן הם חיים נפלאים, וטוב לנו. חבל הארץ הזה מופלא. אנחנו אוטוטו סוגרים חמש שנים בנחל עוז, ומרגישים לחלוטין שזה הבית. ישנה אִמרה שגורה בפי מרבית התושבים בעוטף, ש־95 אחוזים מהזמן כאן הם גן עדן, ושאר חמשת האחוזים הם גיהינום, כשהמצב הביטחוני מסלים. האמת היא ש־99 אחוזים מהזמן הם גן עדן, והאחוז האחד, מאתגר ככל שיהיה, לא ישבור אותנו.

נחל עוז. קהילה חמה ועוטפת ויופי אין-סופי (צילום: טום אורן-דננברג)

בקרוב נתקבל לחברות בנחל עוז. מצאנו בדיוק את מה שחיפשנו - קהילה חמה ועוטפת, חיי תרבות מגוונים, מרחבים ויופי אין־סופי, חינוך טוב לבתנו, חברים טובים שכבר מזמן הפכו למשפחה, וכן - גם שקט ושלווה (רוב הזמן), שלא ניתן למצוא כמעט בשום מקום אחר בארץ.

מאז שהגענו לא פנטזנו על שום מקום אחר. הדשא של השכן ממש לא ירוק יותר. להפך, בכל בוקר, כשאני לוקח את אלה לגן בשבילי הקיבוץ, אני צובט את עצמי כדי לוודא שאני באמת חי כאן. ואז אני מקנא בעצמי על כך שנחל עוז הוא הבית שלי.