"צוק איתן" הייתה אחת המערכות הקשות והמורכבות שידענו בעוטף עזה: פרק הזמן שהמערכה נמשכה; האינטנסיביות של האירועים הקשים; האיום החדש, שלא הכרנו, של מנהרות טרור; האובדן הקשה מנשוא של חברינו, יקירנו האהובים.
ידענו שצפוי לנו תהליך של התאוששות והחלמה שעבורו בראש ובראשונה נחוץ שקט – אולם שקט אמיתי לא היה מאז.
מאז צוק איתן השקיעו המדינה, צה"ל והממשלה, משאבים רבים ומשמעותיים כדי לחזק את מרכיבי ההגנה על יישובי קו הגבול, ביניהם המכשול התת-קרקעי שסיכל את איום המנהרות, וסוללות "כיפת ברזל" שנפרסו בהרחבה להגנה על יישובי העוטף (דבר שלא היה בצוק איתן).

המערכות האלה מוכיחות את עצמן: מאז צוק איתן איתר צה"ל בזכות המכשול 18 מנהרות טרור, וסוללות כיפת ברזל יירטו רקטות שיועדו לפגיעה ישירה בתוך יישובים. היו גם תוכנית ממשלתית רחבת היקף ותקציב לחיזוק העוטף.

בלוני הנפץ והתבערה. השקט והעמימות מצד המנהיגות הם הקושי האמיתי (צילום: שאול גולן)

ובכל זאת, בשנה וחצי האחרונות אנו מתמודדים עם ערעור בתחושת הביטחון של התושבים. רבים מהם מבטאים תשישות רגשית, תסכול וכעס. הנתונים מצביעים על עלייה חדה במספר הפניות אל מרכזי החוסן בכל מועצות העוטף. אנשי החינוך מדווחים על קשיים ומורכבויות אצל ילדינו, אשר לא הכרנו בעבר.

אני נשאל לא מעט על כך, על-ידי אנשי הצבא והמדינה: מדוע, למרות אמצעי ההגנה ומיעוט הנפגעים בגוף, ישנו כרסום בחוסן התושבים?

תחושת הביטחון בקרב תושבי עוטף עזה התערערה בשל התמשכות של מציאות הטרור 18 שנים ברציפות, חידוש האופן של הפעלת הטרור בכל פעם מחדש, ובעיקר – היעדר אופק של פתרון או תקווה אמיתית לשינוי של המציאות האזורית. התסכול הוא על המדינה ועל המדיניות שיצרה, לפיה לגיטימי להפעיל טרור על עוטף עזה. זוהי דרגת חומרה "נמוכה", שמתקבלת כלגיטימית בכללי המשחק שבין חמאס לישראל.

לנוכח המדיניות הזאת נתונים תושבי עוטף עזה במלחמת התשה מול הטרור. פעם אלה הרקטות, פעם איום המנהרות, וכעת בלוני הנפץ והתבערה. 11 סבבי הסלמה אינטנסיביים חווינו לאחרונה בתוך שנה וחצי, שהסתיימו בכל פעם מחדש בלא כלום. השקט והעמימות מצד המנהיגות לגבי מה צופן העתיד באזור – הם הקושי האמיתי. מנהיגות אמיתית עומדת מול התושבים שלה גם כשאין תשובות מובהקות או קלות.

אנחנו יודעים שבלוני הטרור אינם מהווים איום אסטרטגי שבגינו תצא ישראל למלחמה. לא מספיק קשה כאן בשביל לצאת למלחמה, אך קשה מדי בשביל לנהל שגרת חיים. איננו ששים אלי קרב ואיננו רוצים מלחמה, אך אנו דורשים פתרון ארוך טווח. הוואקום והעמימות המדינית באשר לעתיד האזור, בשילוב עם המשך הטרור, הם אלה שמאיימים על חוסן התושבים – חוסן שערכו יקר מפז, ושמירתו היא בגדר אינטרס לאומי של מדינת ישראל.

הקהילות באשכול ובעוטף עזה הן חזקות ואיכותיות. אנו למודי ניסיון אל מול המציאות הביטחונית ויודעים להתמודד עם האתגרים, להרים את ראשנו ולצעוד קדימה. האזור נמצא בצמיחה ובקליטה של משפחות חדשות, על אף ולמרות האתגרים. הנהגת העוטף נלחמת על הפיתוח האזורי, על ניהול שגרת החירום לצד ניהול השוטף תוך יצירה מתמדת של עוגנים קהילתיים חדשים – למען איכות חייהם של התושבים הוותיקים ושל המשפחות החדשות המצטרפות, חלקן של בנות ובנים חוזרים.

בימים אלה, כשמציינים חמש שנים לצוק איתן, הטרור עדיין נמשך. לעיתים באינטנסיביות, ולרוב הוא מזדחל. ימים אלה הם גם ימי טרום בחירות, והמתמודדים מבקשים את קולותינו. אני קורא לכל אחת ואחד: שאלו את המתמודדים מהו המצע שלהם לפתרון ארוך טווח בגבול עזה, פתרון אשר ישים קץ למלחמת ההתשה וישיב את השקט לדרום. כי היום זה כאן, ומחר – בשאר הארץ.