אני בטוחה שכבר הזכרתי באחד מטוריי הרבים שאיני צופה בחדשות. באדיקות איני צופה. אני מתעדכנת דרך האינטרנט, בקצב ובמינון המתאימים לי. לשבת מול מהדורת שמונה בערב גדול עליי. זה מדכא מדי, מפחיד מדי, מעצבן מדי ומייאש מדי. המדינה, המצב, העולם – הכול Bad news.

הנערים מקפריסין. הוציאו ניידים וצילמו את מה שעשו, כאילו מדובר בחוויה שצריך לשמור באלבום | צילום: יאיר שגיא

באינטרנט, אני בוחרת מה לקרוא ועל מה לדלג. מדי פעם אני גם קופצת לחדשות סלבס, להתעדכן מה לבשה נועה קירל להשקת הבושם החדש של מרגי בנמל תל אביב. ככה המוח שלי מתנקה לגמרי, ממש אפס פעילות.

גם בבתי קפה, עם הפוך מפורק וקרואסון שוקולד, אני קוראת את הכתבות המתאימות לי. מדלגת על הגננות המתעללות, אחרת הבן שלי לעולם לא ילך לשום גן, גם כך אימא שלו חרדתית לא־קטנה.

אבל במקרה שקרה בקפריסין – שבסוף זאת "רק" אורגיה בהסכמה של כמה בנים עם בחורה שיכורה אחת (באמת מזל שזה "רק" זה ולא "אונס") – לא הצלחתי שלא לצפות: בכתבות המצולמות, באלה הכתובות, בפוסטים בפייסבוק... קראתי הכול.

התמונה הזאת של חבר'ה עומדים בחדר קטן במלון מול בחורה אחת, שיכורה יותר־שיכורה פחות (זה לא באמת משנה) וחוגגים עליה, מבלי שאף אחד מהם יגיד לעצמו "משהו כאן לא תקין! זה מאזן כוחות לא הוגן", וילך משם – לא מרפה ממני! לא רק שאף אחד לא ברח מהחדר, הם גם הוציאו ניידים וצילמו, כאילו מדובר בחוויה שצריך לשמור באלבום.

כשאני הייתי נערה, וזה לא היה כזה מזמן, מין קבוצתי לא היה הפנטזיה. פנטזנו על חבר ראשון ועל נשיקה ראשונה ועל עוד כל מיני דברים ראשונים. אחד־על־אחד. ולא רק הבנות, גם הבנים. ממתי להיכנס לחדר שחבורה שלמה של בנים מקיימים בו מגע מיני כזה או אחר עם אותה אחת הפך לאחלה קטע?! משהו דפוק.

מין נהפך לאקט בריוני, הפורנו זמין מדי.

נתנו להם נשק ביד – הנייד – ואנחנו מתפלאים שהם יורים.

אנחנו מפחדים מהם. מערכת החינוך מפחדת מההורים שלהם. והכי גרוע: ההורים הפסיקו לשים להם גבולות. הפסיקו לדבר אִתם על כבוד – לאחר, לעצמם, לרכוש. הכול מותר וכולנו מותרים. ומיותרים. הנייד כבר יגדל אותם.

נכון, זאת כמובן הכללה נוראית וגורפת מדי, ויש בני נוער נפלאים, אבל הם הפכו לחריגים. הם לא הרוב המנצח. הרוב הגדול שקועים במסך, חושבים שלייקים באינסטגרם מחליפים את החיים. ובסדר, שיהיו לייקים, אבל שכבוד הנייד במקומו יונח ולא יחרוג מגבולותיו ההגיוניים.

טיול לפני גיוס זה אחלה, אבל האם דיברו עם הנערים האלה לפני הטיול?! האם הם באמת בוגרים מספיק ואחראים מספיק לצאת לטיול לבד?! האם כל הורה למתבגר/ת שואל את עצמו את השאלות הקשות? מקיים את השיחות הקשות? מטיל עונשים מותאמים במידת הצורך? נותן חיזוקים על התנהגות מכבדת? בודק שהמתבגר שלו מקיים חיים מחוץ לנייד?

קל להגיד, קל לכתוב – בטוחה שקשה לעשות.
וזה לא תירוץ.

האחריות היא על ההורים, קודם כול. אחר כך על מערכת החינוך, תנו לה לעבוד. ובסוף, אחריות אישית של בני הנוער עצמם. שייקחו את עצמם בידיים, לעזאזל. הם כבר לא ילדים קטנים.

בתקווה לחדשות טובות יותר, בתקווה לבני נוער טובים יותר. לא "בני טובים", פשוט מתבגרים טובים, כאלה שמבינים שאם תיירת שיכורה נמצאת מולם בחדר סגור – משהו לא תקין קורה ויש לעצור אותו, לברוח ממנו, לדווח עליו ולהושיט יד לעזרה.
בינתיים, אני שומרת על הילד שלי קרוב וממשיכה באותה האדיקות לא לצפות בחדשות. אפשר להאשים אותי?

ולאחר שצפיתי (ונגעלתי) בקבלת הפנים שחיכתה לנערים הללו בנתב"ג ולאחר ששמעתי, ונגעלתי עוד יותר, שאבא של אחד מהם אמר "לא קרה כלום והיא רצתה", ולאחר שהנערים חבשו כיפות לבנות, כי פתאום הם נערים יראי שמיים – יש לי רק דבר אחד להגיד (ואני מצטטת כאן סטטוס שרץ בפייסבוק בימים האחרונים): אולי במקום להשיב בנים לגבולם – צריך להשיב את הגבולות לבנים.