שתינו, פעם. אם עדיין מזמינים את אמא שלך כשאת עושה צרות - מצבך טוב

בדיוק שבוע לפני יום האישה יצאה אמא שלי לפנסיה. יום היסטורי בחייה של כל אישה. והיא נורא התרגשה. בגיל 18 הלכה להיות עתודאית, למדה להיות אחות, היישר משם נשלחה לבית החולים לטפל בפצועים של יום הכיפורים, ומאז לא הסירה את החלוק הלבן. שנים עבדה במרפאה הקיבוצית, כולל משמרות כוננות של אחות תורנית, זו שבחיוג 33 מוקפצת אל הטוסטוס שחנה בחוץ וטסה על מדרכות המחנה לעשות החייאה למי שליבו לא עמד במעמסה, או סתם לחבוש ברך שותתת דם שאיבדה שיווי משקל ופגשה מקרוב את המדרכה.

כשמיצתה את הקלחת המקומית ורצתה לגדול, עברה לעיר השכנה וטיפסה במדרגות הניהול. בדרך ליוותה אלפי הריוניות, הרגיעה, איפסה, הכילה, ספגה, חיבקה, עודדה, ולא עשתה עניין כשכמה מהן לא הצליחו להתאפק וכרעו ללדת אצלה בחדר על המיטה.

אז כיאה ליום חד־פעמי שיירשם בדפי ההיסטוריה המשפחתית, נסענו - בת הדודה ואני - לאסוף את אמא מהמרפאה לבריאות האישה שבה עבדה, לחגיגה צנועה במסעדה. ככה אנחנו. מתרגשים אז אוכלים; שמחים אז אוכלים; נשארים בלי מילים - אז גם אוכלים. על הדרך, נו אני כבר שם, ניצלתי את הביקור לביקורת שנתית של צוואר הרחם והרירית. כולל אולטרסאונד וצילומי תדמית. רופאה חמודה במיוחד נזפה בי שעברו רק שלוש שנים מאז הביקורת השנתית האחרונה. טענה ש־365 יום זו יחידת זמן שלמה, והודיעה שתזמן את אמא לשיחת נזיפה. לא משנה בת כמה את, אם עדיין מזמינים את אמא שלך כשאת עושה צרות - מצבך טוב. תתעודדי. אין צורך שתרוצי עכשיו לעשן במחששה של התיכון. בשביל תשומת לב הורית, מספיק להזניח את השחלה השמאלית.

לאמא שלי, שיצאה לחופשי אחרי קריירה מפוארת יש אלפי מעריצות בגיל הפוריות, והיא תמיד תישאר אצלן בראש חלק מהזיכרון של ההיריון הראשון. יש לה עיניים כחולות חכמות, שיער ג'ינג'י ומלא נמשים, ששמים בכיס הקטן את העיניים החומות המשעממות שלי ואת אפס הנמשים שלא אזכה לעולם לארח על הפרצוף. נו, צריך לדעת מה לרשת. אנחנו חולקות את מזל דגים, בהפרש של שלושה ימים, חיבה יתרה לשווקים, לשיטוטים, לשידות נטושות ברחובות צדדיים, למילים כתובות, ליערות, לשמש, לים ולסלט האסייתי של שגב אקספרס גם. אבל ת'אמת, אנחנו ההוכחה שהדור לא תמיד משתבח. היא מסודרת ומדוייקת על המחוג של השניות, ואני בלגאן מהלך, על הקצה שבקצוות.

כשאנחנו טסות יחד זה הכי בולט. שבוע לפני היא כבר סיימה לארוז, המזוודה בדום, כל קרם פנים מנוילן לפנתיאון; אני, בדרך לשדה תעופה עוד דוחפת גרביים ומחפשת את הדרכון. לה יש סטייל, מינימליזם מוקפד, צעיף חרדל ותיקים שווים; אני פח פרא בתחתית סולם הטיפוח, עם אי־סבילות לאיפור, וחיבה יתרה לקפוצ'ונים מרופטים.

מאמא למדתי שמותר להתרסק. זה קרה כשאחותה התאומה הזהה, הנפש הכי קרובה לה בעולם, נפטרה. להתרסק, אבל אז לאסוף את השברים מהספה ולחזור לחיים, למצוא בהם משמעות מחדש ולתפור את הלב בחוט עדין. למדתי שמותר לבכות. למדתי מהי רגישות לאחרים. וגם להבין בלי מילים. ולכתוב ברכות לילדים, כי גם אם הם נראים אדישים, הם צמאים לחלב אם וירטואלי מלא נוגדנים. הם קוראים בשקיקה וסופגים. ואף בוקר יומולדת לא לפספס ליד המיטה שולחן קטן של ממתקים.

ועכשיו היא יוצאת לפנסיה. הממונים רצו שתישאר, ברור, אבל לה יש תוכניות וחלומות, ואני מתרגשת בשבילה שהם הולכים לקרות. בשתיים בצהריים היא העבירה בפעם האחרונה את כרטיס העובד בחריץ שבקיר, והעיניים שלה נצצו עם חיוך אדיר.

ביום האישה השנה היא תהיה פנסיונרית טרייה. עופי לך, גמלאית גוזלה, אמא אהובה. תחלמי, תממשי ותהיי בריאה.