מותך הפתאומי בסוף דצמבר עורר אותי לכתוב אליך ממגירת מחשבותיי שהעיקה עליי במשך שנים. רק עכשיו אני מעיזה לכתוב לך, עמוס.

בראיון לאילנה דיין בתוכנית "עובדה", בעודך פוסע עימה יחדיו בשבילי חולדה, סיפרת שהילדים בקיבוץ לעגו לך, התעללו בך ואפילו הכו אותך בהיותך נמוך וחיוור לעומתם - ילדי הקיבוץ החסונים. זאת אף על פי שהמבוגרים בקיבוץ ידעו על דודך המפורסם, פרופסור קלוזנר מהאוניברסיטה העברית, איש האצולה התרבותית האשכנזית בירושלים.

זה הזמן לגלות לך שגם אני הייתי ילדת חוץ בחולדה. אז כבר היית בצבא, ולא הצלחתי לפגוש אותך. גם אני התייתמתי בגיל 12 ונותרתי ללא אב. הגעתי לחולדה בגיל 14 עם אחי סולי, אך לא הייתי חמושה בשם צברי כמו שלך - עוז. הייתי חדידה (ברזל, בערבית). ואכן, מי כמוני יודע שהייתי צריכה להיות איתנה כברזל כדי לשרוד שם.

בסתיו 1931 הגיעה למקום קבוצת גורדוניה א' מחדרה, והקימה את הקיבוץ בסיוע כספי של ארגון "אבוקה. הפרטים הללו ודאי ידועים לך. שנינו יודעים שלא היה שם ולו חבר אחד ממוצא ספרדי או מזרחי. עם השם חדידה, וכמי שמדברת עם אמה בצרפתית, מהרגע הראשון קיבלתי את החותמת "ילדת חוץ שהגיעה מארצות ערב". אם אתה - עמוס עוז, עם כל הירושה של אילן היוחסין שלך - נפגעת מיחס הילדים אליך כילד חוץ, תוכל לשער על נקלה מה עבר עליי.

הייתי ילדה רזה. לעגו על הצרפתית, ועל זה שהגעתי אחרונה לקצה השורה בקטיף הכותנה בשדה. הילדים בכיתה לא הרביצו לי, אבל התנשאו והסתכלו עליי מלמעלה. יחס זה נבע לא רק מהמפגש עם עירונית בת תרבות זרה, אלא חלחל מהמבוגרים - צוותי החינוך וההורים.

עליי להודות שהקיבוץ קיבל אותנו ודאג לנו לכל. ישנו באותם החדרים עם ילדי הקיבוץ, אכלנו באותו חדר אוכל, והייתה לנו גישה לאותם חוגים. כך למדתי לנגן בפסנתר. הלימודים בקיבוץ היו ברמה גבוהה, הן בזכות הכיתות הקטנות והן בזכות המנהל, עוזר חולדאי ז"ל, אשר חשף אותנו להשכלה רחבה.

מאחר שהיית ילד רגיש, ודאי חשת כמוני את עוצמת הלחץ החברתי. כל הערה של ילד או ילדה השפיעו על מחשבותיי ועל התנהגותי. זכור לי כיצד אילצתי את אמי לחזור לתל אביב בלילה בטרמפ מהקיבוץ בתקופת הפדאיון, משום שבת כיתתי אמרה שאמי מנצלת את הקיבוץ כשהיא נשארת ללון בו.

איני לא יודעת איך הצלחת אתה להשתלב ולעבור את המשוכה, אבל דע לך שאני הצלחתי להעלות את ערכי בעיני הסביבה לאחר ששיחקתי עם בת כיתתי אביגדורה ז"ל בהצגה באידיש, לתדהמת כל חברי הקיבוץ.

עם הזמן נקלטתי בקיבוץ. אולי מפני שהייתי תלמידה טובה וילדה טובה שאינה עושה צרות, ואולי גם בזכות העובדה שכתבתי בעלון הקיבוץ. אבל החותמת שהטביעו בי כילדת חוץ נותרה בנפשי לאורך זמן, עוד שנים ארוכות לאחר שאחי ואני כבר עזבנו את הקיבוץ.

משהצלחתי לזכות סוף־סוף בהערכת המורים והילדים, להיות מקובלת בחברה וליהנות מהחופש ומהעצמאות שבקיבוץ, החל קסמם של החיים שם לפוג. התחלתי להתבונן על התנהלות החברים ולפתח עין ביקורתית. למשל, צרמו לאוזניי ההכרזות הנבובות על שוויון בעוד שכמה מן החברים היו בעליל שווים פחות. אי־השוויון התבטא כבר בסידור העבודה. כך למשל היו אלו שהוצבו תמיד לנקות שירותים, והיה ההוא שהורשה לרכוש אופניים (ולא היה זה עניין של מה בכך במושגים של אז).

קיוויתי והאמנתי, עמוס, שברבות הימים תתפוגג ההתנשאות שבה התייחסו אלינו, אל ילדי החוץ. האומנם? לא זכור לי שראיתי אותך בכנס שנערך לרגל סגירת בית הספר של חולדה לפני כמה שנים. לכנס הוזמנו כל ילדי החוץ שלמדו בקיבוץ לאורך שנות הפעילות של בית הספר. לבמה עלה לונק, המחנך שלנו, שכבר היה זקן וכמעט עיוור ובקושי עמד על רגליו, והמשפט הראשון שיצא מפיו היה: "לאורך השנים נתנו מחסה למאות ולאלפי ילדים מוכי גורל". כן, זה המחנך שהוזכר בהספדים עליך, המחנך שהצליח לשלב ולהביא לאינטגרציה בינך לבין ילדי הקיבוץ וילדי החוץ.

עמוס עוז ז"ל. צילום: יחצ

אבל אחרי שצפיתי בסדרה "סאלח, פה זה ארץ ישראל", ושמעתי את הסיפורים והעדויות בכנס "חבלי קליטה והתמודדות של יהודי ארצות ערב בישראל בשנות החמישים והשישים", וכשהתברר לי כיצד "שפכו" את העולים ממרוקו ממשאיות לשממות הנגב בהוראה מגבוה - משהו בי שוב ניעור וחש אי־נוחות.

לפני שנים, עמוס, כתבת את "פה ושם בארץ ישראל". תיעדת את הזעם הקיים בעיירות הפיתוח. זה היה בשנת 1983. האם מאז שכחת את האפליה נגד המזרחים בארץ? האם לא היה הנושא חשוב דיו בעיניך? במרבית ספריך לא נמצאים דמויות או חלילה גיבורים מזרחיים. כאילו חיית בבועה - קודם כילד של הורים מהאצולה האשכנזית האוניברסיטאית הירושלמית, ולאחר מכן בבועת חולדה הגורדונית האשכנזית. מדוע אתה, שכה נלחמת למען השלום והשוויון לערבים, שכחת את המאבק בקיפוח עדות המזרח?

זה כל מה שהתכוונתי לספר לך ולשאול אותך, ולא העזתי. בכבוד רב ובתודה על יצירותיך.