יש חורף, מי היה מאמין. משום מה אני מייד מדמיינת את מנכ"ל קלינקס יושב על ערימת טישו ענקית וסופר את הכסף שלו בהנאה, מבסוט מכל אותם אלפי מתעטשים, מנוזלים ומקנחים; מאלה שרצות אחרי התינוקי שלהן (להלן: אני), מנסות לקנח לו את האף המתוק ולא ממש מצליחות, ובעיקר משאירות שובל נזלת על הלחי של השובב הקטן.

השנה הכי מהירה שהיתה לי בחיים. אז אולי טוב שיש אשכרה חורף | צילום: אבי אוחיון,לע"מ

אני יודעת שיש אנשים שאוהבים את החורף. גם אני כזאת. כשאני בבית. מתחת לפוך. עם סרט או עם ספר טוב ועוגיות מונחות ליד הקפה.

חוץ מאלה, מה באמת כיף בחורף? קרררררררר, חולים, הכל כבד, מלא שכבות, נזילות בתקרה, פקקים, בוץ על השטיח וילדים ללא פורקן אנרגטי. אם קוראי הטור שלי במקרה מורים או גננים - הם יבינו גם יבינו את האחרון.

מה שכן, מרקי הירקות, העוף, הגריסים והאטריות מצליחים להביא מעט נחמה בתקופה קשה זו.

השנה החורף הביא איתו את יום ההולדת הראשון של המתוקי שלי! ואני לא מבינה איך ברחה לה השנה. מתינוק מתוק שיצא בשבוע 42 (+1!) יש לי עכשיו ממש איש קטן בבית; כזה עם רצונות, דעות, חשקים, טעם משלו (לא אוהב אפונה כמו אמא שלו), מקשקש, מסובב את אבאמא על האצבע הקטנה והמתוקה שלו, ובעיקר - מאיר כל חדר שהוא נכנס אליו. מתי כל זה קרה? בטח בין הטיטולים, המגבונים, העבודה והחיים. איך גדלת לי כל כך?

בחיי שזאת היתה השנה הכי מהירה שהיתה לי בחיים, אז אולי טוב שיש אשכרה חורף השנה, ושהגשם שלא פוסק לרדת, ומשאיר אותנו בבית. יושבים עם המתוקי שלנו, מקריאים לו ספר, רואים איתו דרקו בערוץ בייבי, מסדרים לו את החיות בשורה ובונים מגדל מקוביות לגו גדולות. מסניפים עמוק את הריח הטוב והטהור של ילד חורף שמביא איתו את השמש.

הזמן הוא מלך המלכים, סוג של אלוהים - שולט בנו לגמרי וללא רחמים, ואני רק מתפללת אליו - תעבור טיפה לאט יותר, טוב? כי עוד רגע המתוקי שלי הולך, וכמו שנראה לי, הוא מייד ירוץ. ואני עדיין ממש לא בכושר. מבחינתי אני עדיין אחרי לידה, שמנמנה ועגלגלה, לא ממש מבינה איך זה יכול להיות שאני אמא.

מזל טוב לילד האהוב בעולם! אמא תכתוב עליך עוד הרבה טורים, עד שלא תסכים לי יותר. וגם אז אמשיך לכתוב.