דוד בן גוריון בשדה בוקר. בשנות החמישים, השישים והשבעים של המאה הקודמת, היו ימי הבחירות ימים של תסיסה רעיונית \ צילום ארכיון: לעמ

בשנות החמישים, השישים והשבעים של המאה הקודמת, היו ימי הבחירות ימים של תסיסה רעיונית. התכנסויות, ויכוחים, הרצאות של מנהיגים תנועתיים, ביקורי בית בשכונות קרובות ורחוקות, ניסיון לשכנע בצדקת הדרך שבה אנו מאמינים. האוויר היה לוהט, האמונה בצדקת דרכנו היתה חזקה, המנהיגות התנועתית דאגה לפיקוח מלמעלה, ורוב החברים הצביעו על פי ההנחיות התנועתיות בהתאם לתורת הקולקטיביות הרעיונית התנועתית, שהיתה מקובלת על רוב החברים.

האמונה הלוהטת סיפקה לחברים משמעות ותחושת תקווה שהן כה חיוניות לכל אדם באשר הוא אדם. עיקרה של תורת הקולקטיביות הרעיונית נשען על ההנחה שהמנהיגות התנועתית יודעת את הדרך הנכונה, ולכן זכותה וחובתה להנחות את ציבור חברי הקיבוצים כיצד לנהוג וכיצד להצביע. לאחר שמתקיימים דיונים מונחים בקיבוצים, על החברים מוטלת החובה לאשר את מה שהיה מכונה אז "דבר התנועה".


נכון, היו מדי פעם בפעם גם חברים יוצאי דופן שסירבו לקבל עליהם את ההנחיות התנועתיות, והצביעו בניגוד לעמדת התנועה או המפלגה. אבל אלה היו מעטים ולעיתים גם שילמו על עמדתם מחיר לא קל. אבל חובה לומר שבימים ההם היו ימי הבחירות ימי התלהבות, ימי עשייה ומעורבות אישית, ימים שבהם האמונה בצדקת הדרך שלנו באה לידי ביטוי מעשי.


אלא שתוצאות הבחירות לכנסת שהסתיימו לפני כחודש, לא סימנו אלטרנטיבה טובה יותר, אולי להפך. אדישות, מעורבות מעטה בניסיון להשפיע על דעת הקהל, השקפת עולם חסרת צבע ברור, מציאות אנושית העונה לאמירה: רק לא ביבי, ואפילו אם המפלגה שתזכה תהיה כחול־לבן בעלת הזהות הבלתי ברורה, שחלק מהאנשים המנהיגים אותה מוגדרים כבעלי השקפה ימנית מובהקת (בוגי יעלון, יועז הנדל, האוזר ואחרים).


את האמונה בסוציאליזם - שפירושו המעשי הוא קיום שוויון ערך האדם והעמים, בציונות שאינה כובשת ומדכאת עם אחר, ודוגלת בחלוקת הארץ כפתרון לסכסוך המדמם, תוך כדי טיפוח האמונה בשיתוף פעולה בין אזרחי המדינה יהודים וערבים - את האמונה הזאת החלפנו באמירות מטושטשות דמות מבית מדרשה של מפלגת כחול־לבן.


הדגש האידיאולוגי שאפיין את התקופה שבה התנהלנו על פי העיקרון של הקולקטיביות הרעיונית, התחלף באדישות עייפה שעיקרה "אני לעצמי כאן ועכשיו". רבים מאיתנו הפכו למשועבדים למסגרות ולהרגלים שאינם מוּנעים על ידי אמונה ורעיונות מוסכמים. החיים הרעיוניים שלנו התייבשו, הפכו לעבר מדולדל, מזכרת חיוורת למה שהיינו פעם ואיננו עוד.


האם עדיין יש סיכוי להתחדשות הרוח במפרשי הספינה שלנו? ספק גדול. האנרגיות האמוניות שלנו התדלדלו, הייחוד הערכי שלנו הולך ונעלם, הגשמי תופס כל חלקה טובה, כמו בקרב רוב מוחלט של האזרחים החיים במדינת ישראל.


נראה שהדרך הארוכה המצפה לנו עד שנצליח להגיע מחדש לשלטון במדינת ישראל, עוברת דרך הקמת מפלגה משותפת יהודית־ערבית המורכבת ממפלגות השמאל, מרצ והעבודה, עם אזרחים ערבים המכירים בזכות קיומה של מדינת ישראל כבית לאומי של העם היהודי. אזרחיה של מדינת ישראל שאינם יהודים יהיו זכאים, בזכות ולא בחסד, לשוויון זכויות מלא בכל תחומי החיים. האם הקמת כוח משולב מסוג זה אפשרית? האם רוב חברי הקיבוצים הרואים את עצמם שייכים לשמאל ירצו להיות חלק ממנו? שאלה טובה. והתשובה?