הצילו. בכל כמה דקות חודר את כיפת הברזל עוד אסמס נפיץ מאחת מרשתות הענק (צילום: שאטרסטוק)

באמצע הלילה התעוררתי שטופת זיעה מחלום בלהות. כמו בפרסומת ההיא של הקרב על המילקי, ראיתי את עצמי נותנת אינטרוול מטורף עם עגלה מקרטעת בין מדפי מחסני חשמל, שערותיי מחושמלות, מוחי דלוק וכל מהותי מתנקזת לרגע המזוקק: להניח את ידי על טוסטר כסוף יוקרתי.

מבועתת והלומת שינה העפתי מעליי את שמיכת הפוך הנייחת וגיששתי אחר הנייד. לוח שנה, מהר, תתאפסי אחותי. תבדקי תאריך. איזה יום היום לעזאזל. חמישי, יש! יש אלוהים. תכלס, הפכנו לעובדי אלילים. כן, של הבלאק פריידי הזה. תחזרי לישון, זה רק מחר.

חאלס, אכלו לנו ת'ראש עם הבלאק פריידי הזה. גמרו עלינו, ואין ממ"ד לברוח אליו מפני המתקפה החזיתית. כמו הטיל המונחה שחדר לחלון חדר השינה של בהאא אבו אל־עטא, ככה משוגרים אלינו בקצב מתגבר אסמסים מונחים שלא מניחים; מבצעים חמים במחירים חסרי תחרות; דילים לוהטים הורגי שפיות; קופונים שווים שבלעדיהם אין לכם חיים - אם זה לא סיכול ממוקד, אז מה כן? אולי בכלל עדיף שיחסלו אותנו במכה אחת, באישון ליל, מתוך שינה, עם כרטיס אשראי מוכן מתחת לכרית? זה יכאב פחות, ובלי ריבית.

Black Friday - או בשפת הקודש "יום שישי השחור" (בעברית, בואו נודה, זה סקסי הרבה פחות, אבל גם השקל שלנו נחשק הרבה פחות מהאירו) - הוא כינוי בין־לאומי לשישי האחרון של נובמבר, זה שפותח את עונת הקניות שבין חג ההודיה לחג המולד בארצות הברית, וגולש כמו לבה מבעבעת לרחבי העולם כולו. 24 שעות הזויות של עגבת קניות, ששום קונדום לא עמיד בפניה.

החג המהולל התמקם, אם אתם לא מעודכנים, בין שני חגים ראשיים. לא, לא פסח וראש השנה. אלו סתם חגים זניחים של תווי שי עלובים. אנחנו בעניין של חגים אמיתיים, הא? ובכן, בלאק פריידי מגיח, שימו לב, בין יום הרווקים הסיני (מה נסגר איתם אלה? רווקים חוגגים כל השנה, לא?) לסייבר מאנדיי - הלא הוא 'יום שני המקוון' - מהימים החגיגיים בשנה. קנו לכם פרחים יפים, פתחו לפטופ על מפה לבנה, ותנו בראש ברכישות אונליין חסרות תקנה.

באופן די תמוה, משרד החינוך שלנו טרם עדכן את לוח החופשות של בתי הספר בהתאם לחגים החדשים. נכון, ידוע שאנחנו אי־שם מאחור בכל הנוגע לשיטות הוראה, לשיעורי בית וכולי - אבל הלו, כבוד השר, תן כבוד לחג. הפעוט שלי (מטר שישים) בטוח לפי הפרסומים שזה אחד משלושת הרגלים שבהם מצווה התורה לעלות לרגל לבית המקדש, הלא הוא הארנק שלי ובו קודש הקודשים - כרטיס אשראי ולו פס מגנטי שחוק מגיהוצים. והוא? הוא זומם לעלות אליו ויהי מה. נוסי, נוסי על נפשך אמא המומה.

אגב, גם החגים הקיבוציים טרם עודכנו בוועדות התרבות. הימים השתנו; שיוך; הפרטה; לינה משפחתית ובלה־בלה־בלה, ולא ייתכן שנמשיך בכל חג שבועות לבהות בטרקטור עם עגלה. את התהלוכה החקלאית יש להחליף במצעד חבילות מאמזון, את ריקוד הנפת התינוקות יש לעדכן מיידית לריקוד הרכישות הכי שוות, ואת ים השיבולים הארכאי של ליל הסדר מוטב להמיר בים המכשירים האלקטרוניים (על גליו לשוט יצא הסמארטפון). קיבוצניקים - אנחנו כן; אבל לא מפותחים? זה אנחנו לא.

רגעים ספורים לפני שעת השין, והמתח בשיאו. בכל כמה דקות חודר את כיפת הברזל עוד אסמס נפיץ מאחת מרשתות הענק. אל תפספסי את המעיל המושלם. את לא תסלחי לעצמך אם תישארי קיבוצניקית נטולת חבילות מעבר לים. אין כפל מבצעים, יש כפל מבצעים - חאלס! עופו לי מהפנים.

במשך 24 שעות ארורות יתחלק העולם לשניים - אלו שינצרו כרטיס בהפגנתיות, ימרחו חיוך מתנשא ויזלגו לשנ"ץ מקודשת עם עיתון וקרמבו, ואלו שיסתערו על הרשת עם רעל בעיניים וריר על השפתיים, יקרעו לה את הצורה, יעמיסו שלל ענק ויראו לבלאק פריידי מאיפה משתין הארנק.
מישהו ראה איפה שמתי את הכרטיס?