פעם, לפני מיליון שנה, כשלחביתה קראו חביתה ולא אומלט, והחוג היחיד שלנו היה חלילית או בלט, הייתי מספר שש. פאץ' אפור על כל בגדיי ועליו מספרי החד־ספרתי. שתדע כל כובסת וכל מטפלת של מי החולצה הזו, המרוטה, שיש כמוה לכל ילדות הכיתה.

אבל מעבר לשימושו הטכני כנתב בגדים קיבוצי, סימן המספר את מיקומך בסולם הילודה של אותו מחזור. 1 - הוא הגדול ביותר (שלרוב נשאר שנה בגן וזכה בכתר בנסיבות מפוקפקות), והאחרון הוא הצעיר ביותר, זה שנולד אי־שם בסוף השנה ושלנצח ישאר הכי קטן בכיתה.

במרוצת השנים הפך המספר לחלק בלתי נפרד מאישיותו של נושאו. סימביוזה מושלמת. אני זה המספר, המספר זה אני, אם אין אני לי מי לי, והעיקר שיש את מספרי לי. אחת הסטיות הנפוצות הניתנות לאבחון מהיר אצל בני המחזורים שזכו למספור, הוא יכולתם לשנן גם כיום, מתוך שינה, את רצף שמות ילדי הכיתה לפי מספרם בסדר רץ. חלקם לא זוכרים את תאריכי הלידה של הילדים שלהם, אבל את מספרי בני כיתתם מלפני שלושים שנה לפחות - הם ידקלמו בשאגות מביכות.

בכל אופן, מאז שחוברנו יחדיו, השש שלי ואני, נפשותינו נקשרו לנצח. לא עניינה אותנו העובדה שנפרדנו סופית בכיתה ט'. ככה זה עם אהבה ראשונה, היא נשארת מיתולוגית, ויהי מה, אם לא בפאץ' על מגבת דהויה, אז כמספר מזל בחלקת מוח חצי אפויה.

אישה של שש. כי בקיבוץ המספר של הבגדים נשאר איתך לנצח (צילום: שאטרסטוק)

והינה בא יוני, החודש השישי. אחד שאסור להוריד ממנו את העיניים. שנייה של חוסר תשומת לב והוא עושה בך שפטים. בגדול, תמיד חיבבתי אותו. הוא מסעיר, הוא לא צפוי, הוא סופים והתחלות. חודש עם אופי. לא סתם נובמבר או מרץ שסותמים חורים בלוח כדי שאפשר יהיה לרווח את ימי ההולדת של כולם על פני השנה כולה.

יוני הוא זמן של הזדהות מוחלטת עם שני המתבגרים שלי - זה עם השפמפם וזה שבלי - שתולשים שערות וקלמרים, וסופרים את הימים עד יציאתם לחופשי. הוא סוף שנת לימודים ותחילת ימי חסד הוריים של חודשיים בלי סנדוויצ'ים בבוקר. עד מתי לחמניה עם חביתה. עד מתי מסיבות כיתה. שוב שכחתי לשלוח עם הילד אישור או בקבוק למחזוּר או השד יודע מה, המורה שחררי אותי מהמשימה, לא סתם אין לי 12 שנות לימוד. זה מקרה אבוד.

מספר 6, תשאלו כל נומרולוג מתחיל, הוא תמצית של הרמוניה ויציבות. נו, חודש יציב הוא לא. בטח לא באתרי הבנייה, שם כל יומיים צונח פועל מהפיגומים, או משקולת ברזל מהמרומים.

שש הוא גם המספר המושלם הקטן ביותר. ויקיפדיה לא משקרת. אבל בחייאת, איך יכול להיות מושלם חודש שקורים בו כל כך הרבה אסונות? ילדים טובעים בבריכות של צימרים מתחת לאף של ההורים. לוקחים איתם לקרקעית חיים בתחילתם, וים רגשות אשם, רגע אומלל של חוסר תשומת לב ונצח לתלוש בו את הלב מרוב כאב. משפחות נמחקות על הכביש בדרך לחופשה באילת. בלי לעצור לגלידה ביוטבתה. עם תהום אספלט שחורה לעד. וקבר מיותר, ומוות חי של מי ששרד.

והנחשים - בשיאם. פחד אלוהים. בשיחים, במחסנים, בתנועה לא זהירה בטיול בשמורה. מזל שהצפע האחרון שהנחתי את כף רגלי לידו בזמן ריצה היה אפוף קצת יותר ממני באותו בוקר לח. אם הוא היה אחרי הקפה, יכולתי לסגור את הבסטה ולהגיד שלום יפה.

הבוקר, כמה דקות אחרי 6:00, כשפקחתי עיניים וגיששתי הלומת שינה אחר משקפי הקריאה, הכישה אותי המחשבה. אולי את הראייה 6:6 שלי איבדתי לפגעי הזמן והחלודה, אבל שש אחד, בלבב פנימה, תמיד ישאיר אותי קצת ילדה.