ואם הקיבוץ שלכם שייך לקבוצת 25 הקיבוצים שאין להם קרן עזרה הדדית? . צילום המחשה: משה מילנר, לע"מ

כאופטימיסט מושבע, אני שמח תמיד לקרוא דברים שיש בהם הבטחה וקורטוב של סיפוק. משהגיע לידי בימים אלה שנתון התנועה הקיבוצית לשנת 2017/18, שהפיק אגף הכלכלה של התנועה הקיבוצית, דפדפתי בדפיו המעוטרים בתצלומי צמחייה צבעוניים. נהניתי לעקוב אחר העמודות בצבע ירוק בוהק בכל הגרפים. אלה מציינות את השנה האחרונה, לעומת עמודות הצבעים הכהים יותר, של השנים הקודמות.

תחושה של נחת ושל שביעות רצון עלתה בחזי. ברפיון מה הגעתי אל הרבע האחרון, אל פרק "אורחות חיים" שכותרת המשנה שלו, חייכנית וגאה גם היא: "קהילה קיבוצית במיטבה".

עיון ב־12 העמודים של פרק זה מעלה מספר תהיות באשר לאופטימיזם שלי מארבעים העמודים שקדמו לו ובאשר למסר של כותרת הפרק. יש בפרק זה לא מעט פריטי מידע שגורמים לי תחושת נטישה או הרמת ידיים.

בסעיף "טיפול בוותיקים בקיבוץ" נמסר כי ב־35 קיבוצים (14%) יש "טיפול במקרים מיוחדים בלבד", לעומת רוב הקיבוצים, שבהם יש "אחריות רחבה" או "מערך טיפולי מלא". אז אומנם ניתן להתבשם בכך שהרוב בסדר, אבל חישבו על מאות הוותיקים באותם 35 קיבוצים, שכאשר יש להם בעיה הם צריכים להתדפק על דלתות ולהתחנן שיכירו בהם כמקרה מיוחד. לפי איזה קריטריון? ובמה ההכרה מזכה אותם?

ואולי הקיבוץ שלהם הוא אחד מתשעים הקיבוצים שבהם כל (או רוב) בעלי התפקידים הניהוליים הם חיצוניים (זה בטבלה אחרת), שאינם יודעים כי יוסקה או אריה היו ממקימי ענף הבננות או המדגה ועבדו בו בחום המתיש או בקור המצמית במשך ארבעים שנה, שנים קשות ומפרכות שגבו מחיר יקר והפכו את גופם למקור כאב וסבל?

ואם הקיבוץ שלהם שייך לקבוצת 25 הקיבוצים שאין להם קרן עזרה הדדית? ואולי הקיבוץ שלהם גם נמצא בקבוצה של כארבעים קיבוצים שאין בהם שירותי בריאות בקיבוץ?

כאן עברו שרירי פניי ממצג חיוך של נחת לתנוחת מבוכה, כי יש לי תחושה שמספר לא קטן של אותם קיבוצים שהזכרתי נמנים כעת עם הקיבוצים המצליחים כלכלית ונמצאים במקום טוב בעמודות הירוק הבוהק של החלק הראשון של החוברת. זה עלול להיות מביך.

אבל פריט המידע המפתיע מכול, שאף מסביר חלק מהתופעות הלא בריאות, הוא התשובה לשאלה "האם בקיבוץ יש מס פרוגרסיבי?" (מתוך מעל מאתיים הקיבוצים המתחדשים). התשובה שהדהימה אותי היא שב־48 אחוזים התשובה היא שלילית.

הידד, אנחנו פטורים. כלומר, ביותר ממאה קיבוצים החברים אינם שותפים באופן ישיר בתחזוקה הישירה של החברה, הרווחה, התרבות והבריאות. כולם כמובן משלמים מס שירותים, אבל בכל חודש, כאשר נכנס לחשבון הבנק שלהם השכר החודשי (שלנו, ליתר דיוק, אני שייך למאה האלה), הוא נכנס שלם ותמים, מבלי שהופרש ממנו מַעשר, תרומה או נדבה לקופה החברית המשותפת שאמורה לשרת את המחויבות החברתית שלנו זה לזה ולכולם.

אומרים לי שמפרישים, אבל מהכנסות הדירות להשכרה ומפעילויות צרכניות־עסקיות אחרות. והתשובה היא שבתלוש השכר שלנו יש ניכוי למס הכנסה שניתן להקבילו למס שירותים וגם הפרשה לביטוח הלאומי, שהם הפרשה סוציאלית מובדלת שכל אחד חייב בה, בלי קשר למצבו הכלכלי.

בשורה התחתונה, חברי כמאה קיבוצים אינם מפרישים באופן ישיר למערכת הסוציאלית של קיבוציהם, הפרשות שאילו נעשו, היו מגדילות את המשאבים להפעיל את המערכות הסוציאליות הפגומות שנמנו למעלה, אבל בעיקר היו מקנות לנו את תחושת השותפות והשייכות, ונותנות לנו את הזכות להכתיב ולהשפיע על התחומים שאליהם ינותבו כספים אלו.