הספר שלי הוא מזן אחר. קיבוצניק שראה עולם ורואה לך גם קצת בנפש פנימה | צילום המחשה: שאטרסטוק

מה עושה אישה שביטחונה העצמי במגמת נסיקה זמנית? קובעת תור. לספר שלה. כן, ככה, הכי סטריאוטיפי שיש. אז השבוע, כשבחוץ ירדו גשמי ברכה, ואצלי הגיעו מים עד נפש, התייצבתי אצלו. אני והגולגול המרושל שתחבתי בתוך גומייה שחורה. הבעיה היא שהעאלק מרושל מככב עכשיו חזק, וגם בשביל מרושל־לא־מתאמץ צריך סטייל מוחץ, וממנו אני רחוקה שנות אור. שנים של פוביה ממספריים, מצבע, מפן וממספרות בכלל נתנו את אותותיהן, ועם כל הכבוד לטבע, צריך לעזור לו לפעמים לרענן את השעמום.


לבלונדיניות לשעבר יש פריבילגיה השמורה רק להן: גוונים. או אם תרצו לשחק אותה מבינים, גווני שמש. הן יכולות להיכנס למספרה חומות כמו קציצה עגומה בחדר אוכל, לצאת משם בראש מורם, ולענות בטון מתנשא למתעניינים: אה, זה? רק עשיתי גוונים. עכשיו, רגע, בלונדינית לשעבר זה מושג נפיץ. תכלס, חמישים אחוז מבנות ישראל יכולות לשלוף תמונה שלהן מגיל שנה עם פלומה זהובה שהתחלפה בגיל שלוש לחום אחשוורוש.

אז לא. אם צריך לשים את הגבול, בוא נאמר שבלונדה לשעבר היא מי שבגיל עשר עוד הייתה על הרצף הבהיר שבין צהוב־צהוב לשטני עשיר. אם יש לך ברזומה הוכחה כזו - את בקטגוריה. אם אין לך הוכחה מצולמת להתהדר בה - תיאלצי ליפול לצבע. בלונדיניות לשעבר חשות שהן "רק" חוזרות למקורות. חוזרות הביתה. ולחזור הביתה זה תמיד תופס. תראו את לאסי. או את גלעד שליט. ואם תהיתם למה מרקו מחפש את אמא, זה רק כדי שהיא תעיד שפעם גם הוא היה בלונדיני.


המפגש הדו־שנתי עם הספר שלי הוא חוויה חוץ־גופית. את יושבת שעתיים מול מראה, וזה מביך. נורא. למה צריך את כל האמת הזאת בפרצוף? אבל ג' הוא הרבה יותר מידיים טובות. הוא ספר מזן אחר. קיבוצניק שראה עולם ורואה לך גם קצת בנפש פנימה. אין לו אגו השמור לספרים, ויש לו כיסא חפיפה במרפסת, וגם שלושה חתולים. בית קיבוצי ישן, הכי רחוק שאפשר ממספרה מלוקקת בעיר השוקקת, עם גינה פרועה בחוץ ושקט של קיבוץ. קנה אותי מייד, ומאז הוא האחד. הרגיש לי בבית, וכבר סיכמנו שגוונים זה לחזור הביתה, לא?


כשבאים פעם בחצי שנה צריך להשלים פערים ביעילות. אבל הפעם ג' טרוד בטלפונים. בכל זאת, יש בחירות בשבוע הבא, והוא אומנם אומן של תלתלים וקצוות, אבל לפני הכל הוא לוחם צדק שלא עושה החלקה לעקרונות. גדל על שולמית אלוני ולא מפחד להודות שהוא איש פוליטי של ממש. מאחורי הקלעים, ובין לקוחה ברונטית לשחרחרה, הוא עושה בשיא המרץ למען זכויות אדם ולמען שיהיה פה יותר טוב על האדמה. את תמר זנדברג הוא הכיר במספרה בעיר הגדולה, ומאמין בה בגדול. ואפילו שלא עשתה גוונים, הוא תולה שלטים ומארגן כנסים.


בין לבין הוא מצליח ללהטט לי על הראש עם פיסות אלומיניום, ובזמן שהחמצן עושה את שלו ומבהיר את הסחבה החלקה שלי, אנחנו מבהירים גם את תמונת המצב. מה קורה בריצה (לא קורה, לעזאזל. שנינו פצועים. והחוסר שורף מבפנים); מה עושה לו היוגה (הרבה יותר מגמישות ולנשום נכון. יש מצב שהשתכנעתי. יום ראשון, בלי נדר - שיעור ניסיון); למה אבא שלו התעקש, פעם מזמן, ללמד אותו כל מה שאפשר לעשות בעשר אצבעות וקנה לו עפרונות צבעוניים (כי לדעת לעבוד עם הידיים זה החיים); איך זה להיות יתום מאמא בגיל 13 ולהיפרד מאבא לפני גיל 30 (אני כבר באמצע בין הארבעים לחמישים ועדיין מבועתת מהמחשבה של להיות בלי הורים); על הקיבוץ שלו שאכזב אותו ופגע אחרי שההורים יצאו מהתמונה (ועל זה שממש עכשיו הוא בחר לשחרר, ולהמשיך הלאה למקום אחר); ואיך בכל זאת הוא בנה לו חיים שמחים ומשמעותיים (עם אהבה מעבר לים ורשת ביטחון של חברים מעולים). והופ, זמננו תם.


לוקחת את הראש לאחור, לחפוף בכיור. אם לשבור את המפרקת - אז עכשיו, לפני התשלום. פן לייבש, שנראה מה יצא חוץ משיחה טובה שממלאת את המוח במחשבות. בעצם, זה מספיק לא? כעבור שעתיים יצאתי כמו טווסה אל הערב החשוך. השיער שלי נצנץ וזהר מול הירח במיליוני גוונים של שמש. טוב, הוא לא, אבל מה זה משנה? הרגשתי שתפסתי את השמש בביצים, ובזכות ידי האומן של ג' - שפעם צייר בעפרונות צבעוניים וכיום מצייר בשיער של נשים - נעצתי אותה בגולגול שלי. מרושל־מרושל, אבל בסטייל. יחי השׁטני שחזר.