שאריות החג בכינרת. אני עייפה ועצובה מכל שקית פלסטיק זרוקה | צילום: אביהו שפירא

אחת הסיבות שאני לא מסוגלת לצאת לטייל בחופשת פסח וגם בחגים אחרים - מעבר לסלידתי מהצפיפות, מהפקקים ומהעומסים - היא הזבל. הזבל שאנשים רבים כל כך משאירים אחריהם.

אני פשוט לא מסוגלת לראות באיזו נונשלנטיות אנשים מעיפים את הזבל שלהם לשיחים, לאדמה, לתוך מרבדי הפריחה, או פשוט משאירים אותו, כמו שהוא, על שולחן הפיקניק.

זה מעלה לי את הדם לראש מאפס למאה בתוך שנייה. וגם כך, אם נודה על האמת, אני בעלת פתיל קצר.

ומה שהורג אותי יותר מכל, זה שלרוב אלו בדיוק האנשים שכמה ימים לפני כן שפשפו את הבית שלהם ברמה כזאת שאפשר לאכול מהרצפה; כל מדף הוברק, כל פירור סורר נזרק, והכל עומד בסדר ובניקיון מופתיים.

אבל אז הם יוצאים לפיקניק, אולי אפילו טורחים לעשות איזה מסלול של קילומטר לפני, וכל החד־פעמי, בקבוקי הקולה והזבל שלהם נשארים מאחור: לבעלי החיים שייחנקו ממנו, לטבע שיזדהם בגללו ולאנשים הבאים בתור (שכדי לשבת ולאכול יצטרכו לפנות לפני כן את הזבל של קודמיהם).

על התענוג המפוקפק הזה אני מוותרת מראש. מעדיפה לטייל בקיבוץ שלי, הנקי ברובו, תודה לאל. בקיבוץ שנמצא עכשיו בשיא פריחתו ובמקום שבו הילד שלי יכול לזחול בתוך כל הטבע היפה הזה. במקום הזה שבו שנינו נושמים נקי, ושבו אמא שלו לא נכנסת לריבים עם זבל של אנשים.

אילו הייתי בכנסת, אין לי בכלל ספק מה החוק הראשון שהייתי מחוקקת - העלאת הקנסות והפיקוח בשמורות הטבע ובחופי הים. זה פשוט מצב של win-win.

כל אדם שמלכלך ייקנס בו במקום באלפיים שקלים, ואז יקרה אחד מהשניים: או שהטמבל יפסיק ללכלך, יואיל לאסוף אחריו את הזבל שלו בשקית ויזרוק אותה לפח מסודר; או שהטמבל ודומיו ישלמו הרבה כסף שיאפשר לממן את הפקחים וכולי. אין מפסידים. אמרתי לכם.

בכיתתי הפרטית, בכל טיול אני מדגישה לילדים לאסוף אחריהם את הפסולת. תמיד יש בידיי כמה שקיות בהיכון, ואנחנו גם אוספים לכלוך של אחרים. אנחנו לא מפסיקים לדבר על הסביבה, על חשיבות השמירה עליה ועל המשאבים הטבעיים שלנו. אבל האמת היא שהם נפלאים. רוב הילדים הם גם כך בבואה של הבית. הבית אכפתי, שומר סביבה - וכך גם הילד. החינוך הוא להתחשבות - וכך גם הילד.

והתלמידים שלי אכפתיים, לא מתווכחים, ורק שואלים בעיניים (עדיין) תמימות: ״אבל רותם, למה אנשים זורקים זבל לכינרת? אנחנו הרי שותים ממנה. מה הבעיה לזרוק שקיות לפח?!״

ואני משפילה מבט בשם כל הזבל האנושי של העולם, ואומרת להם שלמורה שלהם, לשם שינוי, אין הפעם תשובה. לאנשים האלה פשוט לא אכפת, כנראה. ואנחנו צריכים להיות אכפתיים כפל כפליים, כדי שבכף המאזניים של הטובים יהיה יותר.

אני לא ממש יודעת איך לסגור את הטור. אין לי שום דבר חכם להגיד. אני עייפה ועצובה מכל שקית פלסטיק זרוקה. ברמה הזאת. כל תמונה של עוד בעל חיים שנחנק מפסולת שנזרקה לים גומרת את ליבי, ואני אפילו לא כזאת חובבת חיות. אבל אני חובבת חיים. ולעזאזל, אנחנו הרבה יותר אורחים של הטבע ממה שהוא שלנו, איך התבלבלנו כל כך?!


בחייאת, תהיו אורחים טובים. תגידו יפה שלום, נתראה בחג הבא. אבל תנו מבט אחד אחרון לראות שלא שכחתם שום דבר מאחוריכם. אנחנו האורחים, הטבע הוא הקבוע. אל תשכחו את זה.