"עקיבא שואל למה את תמיד כותבת על הקיבוץ של פעם", אבא שלי מספר. והוא, מייד הוא נחלץ להגנתי ועונה לעקיבא שזה מה שמבקשים ממני. ככה זה עם אבא שלי. קודם כול הוא נחלץ להגנתי.
התשובה לשאלת עקיבא מורכבת, כמו הכול.

כן, המבט שלי כאן הוא כשמו של הטור הזה - מבט שני. אני רטרוספקטיבית במה שנוגע לקיבוץ. לפני הכול - כי אני לא גרה בו כבר לא מעט שנים. את הדברים שקורים כיום בקיבוץ אני לומדת מיד שנייה. על מה שקורה באסיפות, על טכנולוגיה מתקדמת של סידור עבודה וחלוקת רכבים, על טעמים חדשים בחדר האוכל, על סיפורי מזכירות ועל הפקות חדשות של ועדת תרבות - אני למדה רק מסיפורים סביב שולחן השבת הגועש של משפחת אגוזי.

עם אמא ושתיים מאחיותיי. היינו ועדיין אנחנו אהובים מאוד (צילום: מהאלבום המשפחתי)

"על הורים, אהבה ומה שביניהם. האם הרגשתן אהובות? האם אמרו לכן אי־פעם שאוהבים אתכן? האם אתן אוהבות את ההורים?" השאלה הזאת עלתה בקבוצת נשים קיבוצניקיות בפייסבוק.
התשובה שלי מורכבת גם מהתשובה לעקיבא. עבורי הקיבוץ של פעם הוא מקום להניח עליו את הראש בהתרפקות ובגעגוע, כי הבית שלי, של ההורים שלי, היה וגם כיום, הוא מקום כזה.

"היינו ועדיין אנחנו אהובים מאוד־מאוד", כתבתי את תשובתי בקבוצה. "מאז ומעולם קידשו ההורים שלי את המשפחה. ארוחות ערב ביחד כל יום. גאווה אין־סופית בכל אחד מאיתנו. אני יכולה לכתוב בלי סוף על זה ועל הבית שלנו. כיום אני גרה במרחק שעה מהקיבוץ, מאבא ואמא ומהאחיות שנשארו שם, ותמיד מתגעגעת.

כשקשה לי ואני עצובה, אני תמיד אסע הביתה, לקיבוץ. אצלנו במשפחה כשאומרים "הקיבוץ", מובן לכולם שמתכוונים לבית של אבא ואמא. הם גם סבא וסבתא נפלאים. הם סטנדרטים גבוהים מאוד לעניין המשפחתיות, ומודל שאני בהחלט משתדלת להתנהל לפיו.

אני גם מאמינה מאוד שהשלכות הלינה המשותפת על כל אחד ואחת מאיתנו קשורות ותלויות במה שהיה בשעות של הבית, בזמני ההורים.

לפני כמה שבועות ערכתי במושב שלי ערב בנושא ההתיישבות העובדת. כמובן לא היה אפשרי לפסוח בערב הזה על חוויות בית הילדים בכלל והלינה המשותפת בפרט. אחרי 45 שנות, ואחרי שחשבתי שאני מבינה הכול, משהו זז בבטן. תובנה מזוככת.
כשאבא שלי נחלץ לעזרתי כמו תמיד, כשאמא שלי מתייצבת אצלי בבית מייד כשאני מתחילה להשתעל, כשהאחים שלי תמיד שם - אחד בשביל כולם, כולם בשביל אחד - כשאני מביטה על עצמי במראה הפנימית ביחס לשאר בני כיתת "אילנות־גלים" - הדברים מתבהרים.

כן, כולנו גדלנו בלינה המשותפת. כולנו היינו הילדים של אותן המורות ושל אותן המטפלות. אותן תורנויות במשק החי ואותם גיוסים בכותנה. כולנו עמדנו מבוישים על השרפרף במדידות סוף העונה במחסן הבגדים, כולנו הפרענו במנוחת הצהריים, כולנו אכלנו ארוחת ארבע ורצנו הביתה עם תיקים מתנדנדים לנו על הגב.

כולנו חיפשנו אבנים שטוחות לקלאס, כולנו ציירנו את הקלאס באבני גיר שמצאנו. כולנו הלכנו להחזיר אוכל לחדר האוכל, יחפים בתחתונים ובגופיות. כולנו לבשנו את אותם התחתונים ואת אותן הגופיות. כולנו קיבלנו ממתק ביום שישי בצהריים. לא כולנו אכלנו אותו, חלקנו הבאנו לאבא את הוופלים. כולנו התרגשנו ביום הראשון של הקרמבו.

כולנו שרנו אותם שירים יפים של ארץ ישראל, כולנו התכווצנו יחד בפחד, ליד המדורה עם הצ'יזבטים על החוף בסוף לילה של חופש גדול. כולנו אכלנו כל יום שלישי על אותו החוף לחמנייה עם ביצה קשה, עגבנייה וחול. כולנו סימנו חצבים בחוט אדום על הגבעות, כולנו הרחנו חבצלות וסירה קוצנית בסתיו.
אז איך זה שאנחנו לא דומים? ואיך זה שלא כולנו אותו הדבר? הרי כולנו עמדנו מתחת לקופסת העץ שעל הקיר הגבוה וצעקנו "שומרת לילה!"

ואז אני חוזרת אל התובנה ההיא, מהערב ההוא על ההתיישבות העובדת. ואל אבא שלי ואל אמא שלי, ואל הבית. בסוף, עם כל הכולנו של כולנו, בסוף־בסוף, כל אחד מאיתנו, בעיניים שלי, הוא הבית של אבא ואמא, ומה שקרה בבית ההוא, בין ארבע לשבע או לשמונה בערב, או עד בוקר המחרת.
כן, הקיבוץ תמיד היה ותמיד יהיה לי בית, אבל אני מאמינה שגם בתוך הבית הזה, חייב היה כל אחד מאיתנו שיהיה לו בית של אבא ואמא, שישמרו עליו ושיאהבו אותו. שיגידו לו כמה מיוחד ומוצלח הוא, וכמה תמיד־תמיד - ולא משנה מה יקרה - יש לו בית שיש בו אהבה.
ואני מאחלת לכולנו חגים שמחים ומלאי אהבה ובית חם.