כשהייתי בת 14 הכרתי נער מתולתל במחנה קיץ של התנועה. כעבור שבוע הגיע ממנו מכתב: "התאהבתי בנערה מקיבוץ במערב הנגב". ביררתי אצל המבוגרים איפה זה מערב הנגב, כדי לוודא שהדברים מכוונים אליי. למדתי לראשונה את שמו של חבל הארץ שבו אני חיה.

כעבור שנתיים הכרתי עלם חמודות שעבד בקמפיין הבחירות של יצחק רבין ז"ל. נפרדו דרכינו, ועליתי על האוטובוס לניר עם. בלילה קיבלתי טלפון מודאג מהבחור: "הכל בסדר?" לא הבנתי, אז הוא הסביר: "ראיתי על המפה שאת גרה ממש על הגבול". השאלה הצחיקה אותי, כי מעולם לא נתתי את דעתי על הסכנות שבחיים על הגבול.
אילו זה היה קורה כיום, ייתכן שהנער המתולתל היה קורא לבית שלי בשם המומצא "עוטף עזה". לשאלתו של הבחור המודאג - הכל בסדר? - הייתי עונה, "שום דבר לא בסדר".

שרון שלי. איני מרגישה חלק מהארץ שלכם

פעם זה היה מובן מאליו שאני חיה בישראל, שאני חלק מהמדינה. כיום, במובנים רבים אני חיה במדינה אחרת - "מדינת הנגב המערבי". על המדינה שלי לא חלים החוקים שמתקיימים עבורכם בשאר הארץ.
במדינה שלי הריבון אינו הריבון. הוא מאפשר לאויב לפגוע בי באופן קבוע.

במדינה שלי יש משמעות הרת גורל למספר הקילומטרים המפרידים בין הבית שלך לגבול. סוגיה זו תגדיר כמה רעשי מלחמה תשמעי, כמה שרפות תריחי, כמה פעמים תיאלצי לרוץ לממ"ד, כמה את חשופה לירי מכינון ישיר וכמה חומות תראי בדרכך מפה לשם.

במדינה שלי יש משמעות גדולה מאוד לשנתון שבו נולדו הילדים שלך. האם הם נולדו בימים של חמישים טילים ביום? בזמן המלחמה הראשונה? לפני המלחמה הגדולה?
במדינה שלי, פעוטות -מרגע שלמדו ללכת - מאולפים כמו כלבים קטנים בהתניה פבלובית, לרוץ לממ"ד בשנייה שגברת "צבע אדום" מתחילה לדבר בקול מתכתי.

איני רוצה לחזור לארץ שלכם; איני מרגישה חלק ממנה. כל שאני מבקשת מכם הוא להצטרף אליי ואל החברים שלי במאבק שלנו, להחזיר את השקט ואת הביטחון למדינתנו. כשנצליח בזאת, בתקווה שזה אכן יהיה איתכם, אוכל לחבור אליכם ונהיה שוב מדינה אחת.