כשהייתי קטנה אהבתי כל כך את חג השבועות. אין־סוף גבינות ועוגות טעימות שעשויות כמובן מגבינה. לימים, כשהפכתי לטבעונית, הוא לאחד החגים שאני הכי שונאת. כי הבנתי שעל כל כוס חלב או על כל כפית גבינה שאכלתי - מישהו שילם מחיר כבד.

גדלתי בקיבוץ. את כולנו, כילדים, נהגו לקחת לרפת, לראות אותה מקרוב. אפילו את המזריע היינו מגיעים לראות. עומדים ומסתכלים איך הוא מבצע הזרעה לפרות. בתור ילדה ראיתי גם אני הכל, ואהבתי ממש ללכת לרפת. היא תמיד נראתה פסטורלית מאוד בעיניה של ילדה; העגלים היו במתחם שלהם. האימהות שלהם, הפרות, היו במתחם אחר, והכל נראה הגיוני וטבעי לחלוטין. גם ההתרגשות של כולם כשהגיע המזריע היתה לגמרי נורמלית.

ככה זה כשגדלים בקיבוץ. בעצם משרישים בנו שככה הטבע מתנהל. עגל נולד, נלקח מאימו, והחלב שייך לנו. וזהו. אז זהו, שלא. האמת רחוקה מכך.

הפרה מרגישה. למרות כל מה שאולי הסתירו מכם. צילום המחשה: שאטרסטוק

לפני ארבע שנים נחשפתי שוב לתעשייה האכזרית הזו, אלא שהפעם לא הייתי שטופת מוח. הפעם התמלאו בדמעות העיניים שראו בתור ילדה הפרדה של עגל מאימו. הפעם הפכו הקולות של אימא שלו, הפרה שזה עתה המליטה, לזעקה המפלחת את האוויר.

שום דבר כבר לא היה הגיוני. לא המקל שהרביצו בו לפרה כדי שתתקדם לחליבה, לא השוקר שהוצמד לגופה כי לא רצתה לקום, לא כמות החרא המטורפת שבה רבצו הפרות, ולא העגל שעיניו דומעות.

תשעה חודשים נמשך הריון של פרה. ממש כמו אצלנו. וגם הפרה - למרות כל מה שאולי הסתירו מכם - אכן מרגישה. היא מלקקת בעדינות את תינוקה הרך שזה עתה נולד והולכת סביבו.

אבל לא עוברות שתי דקות, והרפתן מגיע עם מריצה, מעמיס את העגל הקטן, והפרה נדחפת משם - לרוב במקל או במכות ביד – והופ, לחליבה. העגל המפוחד מוכנס לכלוב קטן, כולו רטוב עדיין מההמלטה, שהרי רק הרגע יצא לאוויר העולם. את החלב הוא ייאלץ לינוק מפטמה מלאכותית הדבוקה לקיר. את אמא שלו, שתמשיך לזעוק לעברו ולקרוא לו, הוא כבר לא יראה לעולם.

תשאלו כל רפתן איך האימהות מתנהגות, וכמה דמעות הם ראו בעיניהם של העגלים, אם הם הסתכלו בכלל (כי מבחינתם זהו הנורמלי לכאורה).

אחרי ארבע או חמש שנים, לאחר שניצלו את גופה וחלבו את עטיניה עד זוב דם, תקבל הפרה מתנת תודה על עבודתה בתעשיית החלב ותישלח לשחיטה.

איני שותפה עוד בתעשייה זו. איני זקוקה לחלב של העגל. הרי כבר מזמן איני תינוקת, וּודאי לא אקח חלב של תינוק אחר ועוד מזן שונה.

עגל מפוחד בכלוב קטן. את אמא שלו הוא כבר לא יראה לעולם. צילום: מיכל מנדלבאום

ומה אומרת התורה על חג הביכורים? היא אומרת ששבועות אינו חג של חלב. אסא קיסר, מרצה ישראלי וכותב ספרים, מסביר את זה יפה:

"שמו המלא של החג בתורה הוא חג הביכורים או חג הקציר, והיא החובה להביא לבית המקדש קורבן מן הצומח מראשית ביכורי האדמה ('ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' אלוהיך'). ביכורים הם הבשלת פירות משבעת המינים שהבשילו ראשונה. יש המסבירים שהטעם הוא הבאת קורבן 'שתי הלחם', כלומר שתי חלות, מפני שזהו הקורבן הראשון המובא מתבואת חיטים חדשה". כך או כך, מדובר בקורבן שהוא על טהרת הצומח.

אז מדוע נקראת ארץ ישראל ארץ זבת חלב ודבש? ר' אליעזר אומר שהחלב הוא חלב הפירות, והדבש הוא דבש התמרים. "כאשר נשבעת לאבותינו - ארץ זבת חלב ודבש, שתתן טעם בפירות".

וישנו גם קולם של הרופאים, שאינם עובדי מועצת החלב. הידעתם שיש הטוענים כי החלב הוא אחד הגורמים למחלת הסרטן ולסוּכרת? החלב מגדיל את בריחת הסידן, והוא בכלל לא נספג בגוף. החלב רווי שומן, כולסטרול, וירוסים, חיידקים וחלבונים הגורמים למגוון רחב של אלרגיות. הרחבה בחומר תוכלו למצוא בתחקיר "שקר החלב".

בימינו השוק עשיר במוצרים מן הצומח, והם טעימים לפחות כמו הגבינות מן החי. מה אני אומרת בעצם? אפשר לחגוג בקלות לא על חשבון סבלם של אחרים - גם טעים, גם מוסרי וגם בריא!

חג שבועות שמח לכולנו.

(וצפו ביוטיוב בסרטון חלב מגואל בדם ובקירות שקופים)