ביקורו של ראש הממשלה בנימין נתניהו בעומאן מאפשר הצצה קטנה למה שהיה יכול לקרות אילו היתה לישראל מנהיגות אמיצה העוסקת בבניית המחר, ולא בפילוג ובשיסוע פנימי לצרכים פוליטיים.

יד כנה לשלום, יד מוכנה עם חרב. דיוקנו של רבין, צילום: מארק ניימן, לע"מ

לאורך השנים, היתה המוסכמה המקובלת ששלום אזורי בא בעסקת חבילה עם הסכם קבע עם הפלסטינים; לא יהיה שלום עם ריאד ללא שלום עם רמאללה.

התנאים בשטח השתנו מעט, האינטרס המשותף בהתנגדות לאיראן מאחד את ישראל עם כמה מהמדינות הסוניות במרחב. ועדיין, המצב שבו אין משא ומתן, אף לא למראית עין, מקשה על ניצול האפשרות ליצירת בריתות אזוריות ומתן פומביות להן.

האמירה שהפלסטינים אינם מחמיצים אף הזדמנות להחמיץ הזדמנות היא נכונה, אבל גם לנו היה חלק הגון בכך. תהליך אוסלו לא היה מושלם, אבל הוא בלם את האינתיפאדה הראשונה, פתח את ישראל לעולם הערבי, ודיבר על "פחות ממדינה". מאז עבר השיח לשתי מדינות.

אין גדולה כחוכמה בדיעבד, ושאלת "מה אילו?" טובה כמעט כמו ניבוי העתיד. אך לא ניתן שלא לחשוב שאילולא היה ראש הממשלה דאז יצחק שמיר מטרפד את הסכם לונדון (פרס־חוסיין) ב־1987 - אולי לא היתה אינתיפאדה ראשונה, לא היה צורך באוסלו, ולא בדיבור עם אש"ף.

הידברות עם הפלסטינים אינה מגיעה מאיזה רצון לעשות עימם "צדק" (את הישראלי הממוצע זה כנראה לא מעניין ולא צריך לעניין), אלא מתוך אינטרס ישראלי ברור של היפרדות מהם, שמירת צביונה היהודי והדמוקרטי של ישראל, וכן כחלק ממהלך אזורי של נורמליזציה עם מדינות האזור.

יד כנה לשלום, יד מוכנה עם החרב - זו היתה הגישה של מפלגת העבודה בימי ראש הממשלה המנוח יצחק רבין. זו צריכה להיות גישתה גם כיום, אם חפצה היא לשוב לשלטון.

ביטחונה של ישראל אינו רק הטנקים ומטוסי הקרב, ספינות המלחמה ויחידות השדה, אלא גם - ואולי בעיקר - חוסנה החברתי: ההשקעה בחינוך, בבריאות, בתרבות, ברווחה, בתחבורה, באיכות הסביבה ובכל מה שהוא חלק מ"החיים עצמם". הפחדת הציבור בכך שהחשוב ביותר הוא שהמדינה תשרוד - כדי לשרוד בעצמך בשלטון - אינה דרך פעולה אלא מסלול מהיר אל פי התהום.

ההיסטוריה מלמדת כי הישגים ממערכות צבאיות הפכו חסרי חשיבות אם לא באה אחריהן מערכה מדינית. רבין ניסה, ורבין נרצח. הגיע הזמן לדור חדש של מנהיגים להמשיך את דרכו.

איני מטיף להידברות מתוך פייסנות צ'מברלינית, אלא קורא לה מתוך ריאליזם צ'רצ'יליאני. סרבנות השלום הישראלית עלתה פעם במלחמה שאותה תיאר שר הביטחון דאז "מלחמה כבדת ימים, כבדת דמים". והסוף? ישבנו ודיברנו עם האויב המר והגדול בתולדות מדינתנו - ועשינו שלום.

הצד השני איננו מושלם, אינו חובב ציון וגם אינו יורשם של מהאטמה גנדי ושל מרטין לותר קינג. נכון, כפי שלמדנו בעבר, גם הצעות נדיבות למדי נענו בסירוב, אולם בניגוד למה שהיה אז, כיום אי אפשר לומר שבירושלים יושבת ממשלה שבאמת חותרת לשלום, או לפחות משמיעה קולות ברוח זו.

להפך; בירושלים יושבת ממשלה שלא זו בלבד שהיא מאשימה שאין פרטנר בצד השני, היא אף לא מספקת להם פרטנר בצד הזה (ובכך למעשה מספקת להם את כל הסיבות "למה לא"). זו ממשלה נגררת, לא מובילה - בדומה לעומד בראשה.

ממשלת ישראל מנסה אנושות להיות צודקת בעיני עצמה, עד כדי כך שהיא שוכחת להיות חכמה. וזה עוד לפני שהזכרנו את הפריימריז ואת הבחירות, שהם בראש מעיניהם של הפוליטיקאים - ולא האינטרס של ישראל לטווח הארוך.

לפיכך, כפי שהזכרתי בתחילת דבריי, ביקור נתניהו בעומאן הוא התפתחות מעניינת. יהיו בקרב תומכיו כאלה שיגידו שזו ההוכחה שאין צורך בפלסטינים כדי לקבל את הכרת העולם הערבי, ואף שהוא צדק במדיניותו לאורך השנים. ניתן להיסטוריה לשפוט.

אך כל מחשבה כי הסטטוס־קוו יכול להימשך, חותרת תחת עצם אופייה של מדינת ישראל כמדינה יהודית־דמוקרטית, ופוגעת ביכולתה להתקיים ככזאת לאורך שנים.

אכן, בפני ראש ממשלה שיחליט לקדם את תהליך השלום עומדות החלטות קשות. אך עדיפים מכאובי השלום מסבלות המלחמה, ועדיפה הנהגה הנושאת עיניים בתקווה, ולא מפחידה ומשסעת בבית.