אין דבר מביך יותר מלצאת ללקט פטריות ולחזור עם שקית ריקה. והשלל היקר הוא שולי לגמרי בסיפור. תכלס, אף פעם לא הצלחתי להתחבר לגולש הדוחה שהיה מתבשל במטבחים הביתיים ברחבי הקיבוץ בשבתות ילדוּת של אחרי הגשם.

לא יוצאים לחפש פטריות ככה על פארש. צילום: שאטרסטוק

בסירים המהבילים, הנחשקים, נח (שלא לומר גסס) תבשיל אפור, שנראה זוועה. תמיד הסתפחו אליו שאריות חול חמקניות, ונדמה לי שגם אבקת מרק. איכשהו, לא ברור איך, הוא היה ועדיין, סמל סטטוס בקיבוץ.

מה טעים באורנייה שנראית כמו ספוג צהוב? בול כמו זה ששכב פעם מעופש במקלחות המשותפות בחטיבה, רק עם קצת תבלינים וכמה קוביות תפוחי אדמה להסוואה. ואף אחד לא צועק שהמלך הוא עירום ושהגולש הוא איום. אם זה עניין של טעם נרכש - כנראה פספסתי את הרכבת.

לחזור עם שקית ריקה מעיד על מודעות עצמית שואפת לאפס. זה להודות שיצאת בלי מידע מודיעיני. בלי הבנה מינימלית בפלאי הבריאה ובנפש הפטרייה. לליקוט פטריות יש סודות שמורים. טווח ימים, ושעות, וטמפרטורות, ורטיבות. יש לוקיישנים חשאיים.

לא יוצאים לחפש פטריות ככה על פארש, כמו שצה"ל לא יוצא לחפש מנהרה בצפון סתם כי היום שבת שמשית ונדמה לו שהיה גשם לפני שלושה או ארבעה ימים. מי סופר.

לכל קיבוץ נבחרת מלקטי־העל שלו. קליקה סגורה של יודעי דבר, למודי בוץ ומלטפי כובעים דביקים. יש להם אחווה מסוימת, אבל מתחת לפני השטח, ובעיקר בעשב הלח שמעליו, רוחש מאבק רווי יצרים.

מלקטי־העל הם אלו שיחרישו את מכרות הזהב וישלחו אותך, אם תעז לשאול, לחורים מיובשים. בשבת בבוקר הם יעלו תמונות של שקית גדושה, לא לפני שיוודאו שאין בתמונה שום פרט מזהה באשר למקומם. בערב, קצת לפני החדשות, יעלה תקריב של התבשיל העולה על שולחנם. לא אתפלא אם יש שם פרוטקשן ועסקאות אפלות על חלקות מניבות במיוחד.

בכל אופן, בשבת שעברה יצאתי נבג. מה זה נבג, אחרונת הנבגים העלובים. בפרץ התלהבות רגעי הצלחתי להפיל בפח את הדור שמעליי ואת הדור שמתחתיי, ונסענו לחפש פטריות. ההורים שלי שיתפו פעולה וארזו פק"ל קפה ותפוזים, הבנים שלי ארזו פק"ל מטענים וניידים, ויאללה - ליערות.

שמש מפנקת עשתה נעים בפרצוף וחיממה את הגב. זה לא גרם לאף פטרייה לזקוף ראש מבין מחטי האורן והרקפות הראשונות שהפציעו ביער הקסום. אחרי שישים דקות מלאות ושלוש שקיות ריקות, הרמנו ידיים והתיישבנו לקפה.

ועכשיו מה? עד שנחלתי הצלחה חסרת תקדים בהוצאת המתבגר מהבית בשבת בבוקר (לא הופעלו סנקציות. נשבעת), אתן לבנים שלי לחשוב שאמם חסרת עמוד שדרה פטרייתי? לא בא בחשבון.

אם אין אורניות, נרדוף אחרי נרתיקניות דביקות או אחלמיות עירומות (סגוליות בלשון העם). מעניין למה שתי אלו הזכירו לי שאני צריכה לקבוע תור לביקורת תקופתית לרופאת נשים. נו, לפחות משהו יצא מזה.

בכל אופן, התקפלנו מהיער לכיוון שדות הקיבוץ ופרדסיו. טלפון קצר לבת דודתי ס', האוחזת בשם של מבינת עניין בגזרת בעלות הרגל והכובע, שלח אותנו לנ"צ מדויק (אחרי הגשר ימינה ולתוך חלקת הקלמנטינות).

נו, אין לי מושג איזו פטרייה היא לקחה שגרמה לה להזות שם פעילות פטרייתית כלשהי. כמו שזה נראה, רגל פטרייה לא דרכה שם מעולם. כמה דקות אחר כך החלה השמש לשקוע. דחפנו את השקיות הריקות עמוק לכיס, ושוב התקפלנו בבושת פנים.

מה הופך את מלאכת החיפוש למושכת כל כך? הרי את הקניות שלנו אנחנו אוהבים נקיות. אבל פה זה הלמצוא, לחפש ולמצוא. בעולם האמיתי, שבו שום אפליקציה לא תעזור ולא תפריע. זה הדבר. ובשבילו אנחנו אוהבים להתלכלך, ולרדת על הברכיים אם צריך.

זה בוער מבפנים, זה מצית את הזיק, זה מחיה את הילדות. המרדף אחר הפטריות מערב חושים חדים, טיימינג מושלם, חיי שדה קצרים ומגע יד. ולזה אין תחליף.

לניחום וגם לסתימת הרעב, הזמינו ההורים לארוחת ערב. אמא הניחה לפניי על השיש במטבח ערמת שיפודי עץ להשחיל בהם ירקות. בצל, קישוא, גמבה, ו...פטריות. שמפיניון, לבנות, מתוך סל פלסטיק מהסופר. הבלגתי על העלבון. זה סופו של כל חזון.

בלילה, לפני השינה, נתתי מבט בפייסבוק הקיבוצי. פוסט קצר, לבן על גבי אדום, מאת מלכת הפטריות המקומית הבלתי מעורערת גרם לי לשפשף את עיניי: "לכל היפים המתוסכלים, אם זה ינחם אתכם, גם אני לא מצאתי היום פטריות".

היש נחמה גדולה מזו? מרחתי על פרצופי עווית קטנונית של פטרייה רעלית, גירדתי בציפורן את שאריות האגו שלי שהפך לגולש חום עם חתיכות ספוג צהובות, קצת חול והרבה תקוות, ולחשתי לעצמי באמונה עצמית שיום יבוא ואני עוד אמלא שקית.