עוזי פלד ז"ל. בתמונה הגדולה: לחימה במהלך קרבות ששת הימים בגולן | צילום: אסף קוטין, לע"מ

"תקופת ההמתנה", כך נקראו שלושת השבועות שלפני המלחמה ההיא. הימים הם ימי שלהי האביב, ואנחנו פרוסים בין גבעות אליקים ובת שלמה, גבעות חשופות שבהן אבנים ומהמורות עוד טרם נבנה שם בסיס אימונים מסודר.


תחת רשתות הסוואה, שמש יוקדת, זבובים וברחשים טורדניים, אנחנו עוסקים במשימות יזומות; עוד גירוז, עוד מתיחת רצועות, עוד בדיקות נשק, השלמות ציוד, ואין־סוף רישומי שלישות. ובין לבין מרעננים את השימוש בנשק - פירוק, הרכבה וניקוי של הרובה הצ'כי. כן, הרוס"רים הגיעו רק כמה חדשים אחרי המלחמה.


ובהפסקות, עדיין תחת רשתות ההסוואה, נפתחים לוחות השש־בש, והוויכוחים הנצחיים בין אוהדי מכבי לאוהדי הפועל. הימים נוקפים ואין יציאות. מדרום - סגירת המְצרים. המתח הולך וגואה, ואיתו המתנה מורטת עצבים. בסוף מאי כותב חיים חפר את השיר "נאצר מחכה לרבין" כדי לחזק את המורל הלאומי. גויסנו באישון לילה.

הצטיידנו, וכעבור מספר שעות כבר זזנו והתפזרנו על הגבעות שמא נשמש מטרה למתקפה מהאוויר. אני בפלוגה ב', רוב חייליה ותיקים שעברו את גיל 35, ועוד כמה מגויסים חדשים שזו להם הפעם הראשונה בפלוגה, אחרי אימון קודם של הסבה לשריון, משתלבים מי בסגל ומי בלוחמים וממלאים את מקומות הוותיקים שהשתחררו.


הימים חולפים, ההיכרות עם הסגל ועם סמל המחלקה נעשית אישית יותר, וכעבור ימים מספר אני מקבל פיקוד על כיתה. חולף שבוע, ואחריו עוד אחד. צוותי הפלוגה והמחלקה מגובשים, וכל אחד יודע את תפקידו. והינה, בדרך לא דרך, מגיע בחור צעיר ומרים את שולי רשת ההסוואה. "כאן מחלקה 3"? הוא שואל. "שלחו אותי להצטרף למחלקה".


עוזי, עלם חמודות ויפה תואר, גויס כפי הנראה רק ביום ההוא. הוא התמקם בינינו עם ציודו, פניו כבושות, לא מרבה במילים. כאילו נחת בעולם זר.


מבטינו נפגשו, ומייד זיהינו את "מוצאנו". שנינו בני קיבוץ, שנינו בני אותו גיל, שנינו תושבי העמק שקילומטרים ספורים מפרידים בינינו, שנינו חקלאים בתחילת דרכם. אט־אט התוודענו זה לזה, החלפנו חוויות, וגילינו שאך לפני חודשים ספורים עברנו באותו מחזור את ההסבה לשריון. בין כל ותיקי הפלוגה נוצרה בינינו קרבה מיוחדת, למרות האיפוק והשקט שאפיינו אותו.


עוזי צורף לנגמ"ש אחר בפלוגה, אך הידידות בינינו המשיכה בשיחות בהפוגות הקצרות בין הפעילויות. כעבור מספר ימים הוכרז על הכנות לתנועה לשטח הכינוס. לא הספקנו אפילו להחליף בינינו מילים אחרונות. אנו נעים בשעת לילה מאוחרת, דממת אלחוט, תנועה בטור בחושך מוחלט - בפנסים כבויים, רק "עיני חתול" - והג'יפים של סיירת הגדוד מלווים ומובילים.


מעט אחר חצות מתקבלת פקודה בעל פה מנגמ"ש לנגמ"ש להפנות את הנגמ"ש ימינה ולהדליק אורות מלאים. האויב על מוצב היעד החל מייד להמטיר אש לא יעילה על כוחותינו, מה שאִפשר לפלוגת החוד להתקרב בחשיכה ולפרוץ ליעד.


מאחור שעטה בטור פלוגה ב' לכיוון היעד. המעבר היחיד הוא על גשר צר. הנגמ"ש של עוזי סטה, נפל מהגשר והתהפך על כל לוחמיו. באותו לילה נפל עוזי.


ימים ספורים בלבד הכרתי אותו, אבל דמותו היא הראשונה העולה לנגד עיניי בכל שנה מחדש בימים אלו של זיכרון והנצחה, ולצידם ההרהורים והמחשבות על מה היה אילו.


עוזי, מעולם לא ניסיתי ליצור קשר עם יקיריך. אולי כדי למנוע מעצמי לחוות מחדש את ההלם שתקף אותי עם היוודע דבר היותך בין החללים. אולי מהצער על מה שלא הספקת בחייך הקצרים, בעוד אני זכיתי למשפחה - לילדים ולנכדים. אתה נשארת שם - בן עשרים וקצת - ואילו אני כבר עברתי מזמן את השבעים.


ואולי מילים אלו שאני כותב לך ועליך היום הן פיצוי־מה על זיכרון שנשמר ולא פרץ כל השנים.


יהי זכרך ברוך.