כמה דברים שצריך אליהם לשים לב.

א. ציוד הנעליים של חבר קיבוץ מורכב מנעלי שבת, נעלי עבודה וסנדלי קיץ.

ב. אל תחכה עד שהנעליים נקרעות כליל, אלא מסור אותן לתיקון בעוד מועד.

ג. מסור לתיקון נעליים מצוחצחות. לנעליים מלוכלכות ומרופטות עלולים לעשות תיקון גס. לנעליים מצוחצחות ונקיות יעשו תיקון קפדני ויפה יותר.

ד. לעולם אל תבקש נעליים חדשות אם אינך מביא איתך את הזוג הישן, ואפילו הוא קרוע לגמרי. קורה לעתים קרובות שחברים חושבים שהנעל קרועה ואין לה תקנה בשעה שהיא זקוקה לתיקון קל בלבד.

ה. צחצח נעליך יום־יום ושמן את נעלי העבודה בשמן עור. בדוק על יד חדרך אם אין שם נעליים ללא בעלים. מצאת כאלה - הכניסם לסנדלריה.

ו. בהביאך נעליים לתיקון, רשום עליהם את שמך ברור או צרף פתק.

נירים, 1950

הסנדלרים נעלמו מהנוף הקיבוצי. גם הנעליים המתוקנות. אם היה שינוי גדול, הרי הוא בתחום הצריכה הקיבוצית. לא רק הפריטים השתנו, לא רק השיטה לחלוקת מצרכים עברה מן העולם, אלא גם חלק מהשאלות העקרוניות שהקיבוץ שאל את התחום הזה. האם התמונות של הצריכה הקיבוצית בעידן שבו אנו מנסים לעקוב אחריו (1954-1939) מוטבעות עדיין בחצר הקיבוץ כמקור השראה, כיסודות שצריכים להקיא, כזיכרון הבונה מצפוּן או כיסוד שצריך להיפטר ממנו כדי לשרוד?

עם סיומה של מלחמת העולם השנייה הגיע תור הקומקומיזם הקיבוצי. הוויכוח הגדול על הקומקום החשמלי התעורר כי חיילים ששבו מן הצבא הבריטי קיבלו דמי שחרור והיו יכולים לרכוש "מותרות", כלומר קומקום חשמלי, מאוורר זעיר או מקלט רדיו.

הקיבוץ או המאוורר

כשהגעתי לעין גב סיפרו לי החברים הוותיקים על חבר שעזב בגלל מאוורר. החברים הודיעו לו: או המאוורר או הקיבוץ. הוא התחנן על נפשו, והודיע כי זו מזכרת מהדוֹד מאמריקה (לחשו לי כי בתקופה ההיא נמצאו לפתע הרבה דוֹדים מאמריקה). החבר העדיף את המאוורר על הקיבוץ. כששמעתי את הסיפור נחרדתי. מה חשוב כל כך במאוורר? למה ללחוץ? קשה לי להגיד שלא הבנתי מה זה לחיות ללא מאוורר, הרי בקיץ העין־גבי של אז התנסינו בחיים בלי מאוורר, ובכל זאת לא הבנתי.

עובדות מטבח בהעוגן בשנות השישים. צילום: משה פרידן לעמ

פתחתי את ספר הדיונים על הנושא, ומצאתי כתוב שם שאחד החברים טען כי אם יהיה מאוורר בחדר, יחזור החבר לחדרו, ידליק את המאוורר ולא יֵצא אל החברים. הבנתי כי בכל דור ודור ובכל טכנולוגיה צף הפחד מפני הסתגרות החברים. בדור המאוורר והקומקום, בדור הרדיו והטלוויזיה, בדור הרֶכב הפרטי והמחשב. האם באמת החברים רוצים בכלל להיות ביחד?

ב־1937 התקיים סמינר רעיוני בעין חרוד. זוג מאוהב מעין גב השתתף בסמינר והעז לשאול את טבנקין כיצד מסדירים את החיים בקיבוץ מבחינת הצריכה. טבנקין זעם: כיצד מעזים לדבר על כך בשעת חירום היסטורית? הרי הכל צריכים להימתח אל משימות הדור.

אך היה צריך להתלבש, לאכול, לרהט, לבנות בית. שנים רבות עמדה הצריכה הקיבוצית גם בסימן הפערים הכלכליים שבין משפחות החברים. הורים עניים ששיוועו לעזרה, ובני עשירים שהיו צריכים להדוף מתנות.

השוני בין החברים נוצר גם על ידי חברים שידעו לעבוד בנגרות, בסידורי אינסטלציה, תופרים ותופרות, אופים ואופות, חברים מסודרים ומפוזרים. כיצד לעכל את השוני הזה? כיצד לא להידרדר לחברה המאמינה באי־השוויון כמנווט יחיד של החברה הקיבוצית? כיצד למצוא נתיב אל היחיד בחד־פעמיותו?

קרל מרקס כתב "מכל אחד לפי יכולתו, לכל אחד לפי צרכיו". קוראי הקטע לא שמו לב שהוא לא נכתב כדגל, אלא באירוניה כלפי ניסיונות אוטופיים שנראו רחוקים, כמו החזון של החלפה מתמדת של עבודות כדי לא לאפשר ניצול הדדי. חברי קומונות וחברי קיבוץ ביקשו להתנסות ולנסות את הסיסמה לכל אחד לפי צרכיו בחיים. אך כיצד עושים זאת? כיצד הפך ה"לפי יכולתו" לשמונה שעות דווקא? ומה הם הצרכים שהקיבוץ יכול וצריך לספק לפי הצורך?

איך לומדים להעריך?

הפסיכולוגים יודעים לספר לנו במדויק כיצד התינוק לומד להתגעגע לאהבת אימו (המשודרת דרך החלב, ולא לחלב עצמו). כיצד ילמד חבר הקיבוץ להעריך ולאהוב את המטפלת, את הבנאי הבונה לו את חדרו, את הגזבר שמודיע לו כי אזל הכסף של החבורה? ואולי כל אלה מעוררים דווקא את תחושת הנטישה, את הכעס, את הבושה, את חוסר האונים?

שבעה מקלטי רדיו היו בעין גב. אחד שהחברים הקשיבו לו בחדר האוכל, ושישה נאלצו לשהות כבויים מתחת למיטות מטעמי אחווה ורעיון. רק כשעמדה עצרת האו"ם להחליט על הקמת מדינה יהודית ביקשו החברים להוציא את המקלטים מתחת למיטות כדי שאפשר יהיה להקשיב בנחת לשעה ההיסטורית. מאז כבר לא ירדו המקלטים אל מתחת למיטות. ההיסטוריה השפיעה באופן ישיר על מצב הצריכה הקיבוצית.

הקיבוץ היה חברה ענייה. אחד הדברים המפתיעים בתקופה שבה אנו מדברים הוא שרוב הקיבוצים של אותם ימים נראו כמחנה פליטים. אוהלים, סוכות, שירותים מאולתרים. את יסודות הצריכה היה צריך לארגן כחברה המסתפקת במועט. ויצמן היה אומר כי חלק מהתקציב הציוני הוא הרעב של החלוצים. אך בתוך כל הסיפור היתה גם התודעה כי רבים מבני משפחתם עוברים באותם ימים עצמם מצוקה גדולה הרבה יותר.

ובכל זאת נשאלה השאלה מהי אותה הסתפקות במועט. האם רעיון מחשל חברה המבקשת צדק חברתי? האם חברה המְפנה מקום לרוּח, שאינה כובלת את עצמה כחברת צריכה? או אולי ההסתפקות במועט אינה אלא הצדקת המצב הכלכלי הקשה? האם הסתפקות במועט היא אידיאולוגיה המצדיקה מחדלי ארגון וכלכלה, או אוטופיה המפנה מקום להזדהות עם האדם באשר הוא אדם ולא כבעל קניין?

הוויכוחים על כך התנקזו בפרטים רבים ככל שהקיבוץ בנה את עצמו, הגדיל את סיפוק הצרכים והרחיב את מנעדם. לפעמים היו מוסדות הקיבוץ הקנאים, ולפעמים החברים. לפעמים תבעה הגזברות, ולעיתים תבעו החברים זה את זה. לא במקרה נקראה הוועדה שקבעה את סדר חלוקת הרהיטים לחברים בגבעת חיים "ועדת הצדק והיושר".